מדליית זהב היסטורית במשחקי אסיה 54' הקופצת לגובה, אהובה קריביצקי קראוז, הלכה לעולמה

| שתף |
  • SPORTWEB
  • מאמרים
  • נשים
  • מדליית זהב היסטורית במשחקי אסיה 54' הקופצת לגובה, אהובה קריביצקי קראוז, הלכה לעולמה
תאריך: 09/08/10, מאת: אלישע שוחט, גליון מס. 141

אהובה קריביצקי קראוז, הקופצת לגובה מספר אחת של ישראל החל בשנת 1949, הלכה לעולמה בחודש מאי 2009 והיא בת 77 ושלושה חודשים. אביבה החזיקה בשלוש אליפויות ישראל (1953, 1955, 1956), עמדה פעמיים על הפודיום במשחקי המכביה (1950, 1953) ותפסה את המקום הראשון בכינוס הפועל 1956 בשיא ישראלי חדש.

חמש פעמים ניפצה את השיא הישראלי: בקפיצה לגובה משנת 1953 עד 1956 (1.51 עד 1.56 מ') ובמירוץ שליחות 4X100 (53.0, באנקרה 56'). בגיל 17 שיפרה למעשה את השיא הישראלי לבוגרות (1.44 מ', בשנת 1949), אלא ששיוכה להפועל (קודם להקמתה הרשמית של ההתאחדות לספורט לחובבים של ישראל, שאיחדה את כל גופי הספורט) מנע הכרה בשיא.

מספרת דליה קליינמן ורון, אתלטית של הפועל פתח-תקווה: "למרות שאני הייתי אצנית ל-100 מטרים והתאמנתי בהפועל פ"ת ואהובה היתה מהפועל רחובות והתחרתה בקפיצה לגובה, תמיד נפגשנו. וזה היה בכל התחרויות שהיו בארץ וגם במהלך נסיעות של נבחרת ישראל או של נבחרת הפועל לחו"ל. על הזכייה המרגשת של אהובה במשחקי אסיה במנילה שמעתי, למרות שאני לא זוכרת שכתבו על זה הרבה (עידן הטרום טלוויזיה). אני גם לא זוכרת למה אהובה לא נשלחה למשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952. אולי בגלל השיטה הקלוקלת - שיטת הפיפטי-פיפטי, ששלחה ספורטאים לפי השיוך ולא לפי כישורים". אהובה (בוגרת המדרשה לחינוך גופני בכפר יונה, 1954) החמיצה את המשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 בגלל השירות הצבאי שפגע בכושרה והניסיון של המאמן ארווינג מונדשיין לשנות, ללא הצלחה, את סגנון הקפיצה שלה ממספרת לגלילת בטן.

אהובה גם שיחקה בקבוצת הנשים של הפועל ת"א בכדורסל, אבל נצרבה בתודעה בעיקר בזכות מדליית הזהב ההיסטורית שרשמה לזכות ישראל במסגרת משחקי אסיה במנילה 1954.

"אף כי היינו המשלחת הקטנה ביותר הופנתה אלינו תשומת-לב רבה", תיארה אהובה את האירוע בספרו של עמנואל גיל, סיפורו של הפועל, הקיבוץ המאוחד, 1976). "חששותינו היו מרובים. החום היה כבד מנשוא. ידעתי גם ידעתי כי מחכות לי יריבות חזקות ביותר ובמיוחד שתי יפניות שכבר עברו לא פעם מעל ל-1.50 מ'. עליתי למגרש ברגשות מעורבים: חשש ורצון עז לנצח. היתה זו שעת אחר-הצהריים. ליד מקום הקפיצה פגשתי את יריבותי, בנות אסיה, ונדמה לי שהן היו נרגשות אף יותר ממני. כמה מיריבותי נכשלו כבר בגובה 1.45 מ', בעוד שאני ריחפתי מעל לרף ובגדי האימון עלי. הגובה 1.48 מ', ושוב לא כולן עברו וההתמודדות הצטמצמה ביני לבין שתי היפניות. ההתרגשות לא עזבה אותי אך הביטחון גבר. הרף בגובה 1.525 מ'. הגיע תורי לקפוץ. אני רצה, מנתרת ועוברת בניסיון הראשון! למרבה ההפתעה הצליחו היפניות רק בניסיון שני ושלישי. לאוזני חודרות קריאות במקהלה. א-הו-בה. הקהל רצה בניצחון על יפן ויהיה מי שיהיה. אני מתעודדת. הרף כבר גבוה מאוד. השופטים אומדים את הגובה באינצ'ים, ואני עושה חשבון בסנטימטרים.
1.553 מ'. הרצון לנצח מתחזק בי. אני עומדת דרוכה. רצה, מנתרת, מרחפת באוויר ונוחתת בבור הנסורת. אני זורקת מבט חטוף מעלה. הרף נשאר על מקומו! עברתי! הקהל מתלהב. רבבות צופים מריעים לכבודי כאשר היפניות אינן עוברות את הגובה.
ניצחתי! שברתי את השיא האסיאתי (מדובר בשיא המשחקים) בקפיצה לגובה ורכשתי את מדליית הזהב. אני עולה על כן המנצחים, מימיני קיומו שיראגאש, משמאלי מיוקו מורו. לה סלס, יו"ר המשחקים, מעניק לי מדליית זהב. תזמורת צבאית פותחת בנגינת התקווה ועל ראש התורן מטפס ועולה דגל ישראל. ההתרגשות חונקת את גרוני. היה זה יומי הגדול ביותר!"


 

סגור