כנגד כל הסיכויים - סיפורה של דועא סלימן-חטיב

| שתף |

"אני לא יכולה בלי זה" אומרת דועא סלימן-חטיב, אֵם לשני ילדים, אלופת ישראל ב-1500 מטרים, שחזרה להתחרות ברצינות בגיל 32 לאחר הפסקה של 8 שנים. אתלטית מצטיינת, מורה, מאמנת, סטודנטית, פעילה באיגוד וכמובן - אמא במשרה מלאה. איך עושים את זה?

תאריך: 07/10/10, מאת: קובי בכמן, גליון מס. 130

דועא סלימן-חטיב (34), ערבייה מוסלמית מנצרת ואם לשני ילדים, היא אתלטית מצטיינת למרחקים בינוניים. היא משמשת כמורה לחינוך גופני וכמאמנת אתלטיקה באגודת מכבי אח"י נצרת, לומדת לתואר שני במכללה לחינוך גופני ולספורט במכון וינגייט וחברת הנהלת איגוד האתלטיקה.

איך נחשפת לראשונה לפעילות גופנית?
"בגיל 9 נרשמתי למרכז הקהילתי בשכונה בנצרת. זהו מרכז שמדגיש את הצד החברתי, ושם התוודעתי למשחקי כדור. שכנעו אותי להצטרף לקבוצת כדורסל הנשים 'אורתודוקסים נצרת' בליגה הלאומית, ובה שיחקתי מגיל 12 עד 15. במקביל התחלתי ללמוד מכיתה ה' בבית-ספר פרטי נוצרי השייך לכנסיה, שאליו מאותרים תלמידים בעלי פוטנציאל גבוה ולאו דווקא נוצרים בלבד. המצב בבית היה קשה, 13 אחים ואחיות, ואני, שהומלצתי על-ידי המרכז הקהילתי כתלמידה מצטיינת ובעלת כישורים ספורטיביים, הייתי מאושרת. קיבלנו פעמיים בשבוע שיעורי חינוך גופני, שניתנו על-ידי מורים מוסמכים. לפני כן לא נחשפתי כלל לפעילות ספורט בבית-הספר".

הצלחת בכדורסל. למה עברת לאתלטיקה?
"מגיל 10 גיליתי שאני אוהבת ספורט ומשחקי כדור, אבל בעיקר אני אוהבת לרוץ. ארגנו מירוץ מקומי בעיר למרחקים שונים, והחלטתי להירשם למרות שהייתי הקטנה ביותר ורק בלחץ המשפחה שלי הסכימו לרשום אותי. המרחק היה 1500 מ' על כביש, במסלול של עליות וירידות. סיימתי ראשונה במרחק גדול מהבנות האחרונות וקרוב מאוד לזמן שבו זכה הרץ הראשון של הבנים. כקוריוז, במירוץ הזה השתתפו גם חמש אחיותי, וכל אחת מהן זכתה במקום הראשון בקטגוריית הגיל שלה. מביניהן רק אני המשכתי באתלטיקה, ואחות אחת משחקת עדיין כדורסל, בעיקר להנאתה".

דועא המשיכה לשחק כדורסל בקבוצה מקצועית ולרוץ בצורה חובבנית, ללא מאמן. שבוע לפני תחרות ריצה היא נהגה להתאמן ברצינות, ולמרות זאת היתה בדרך כלל מנצחת בה. הדילמה שלה בבחירה בין הכדורסל לאתלטיקה נפתרה בשעה שהוקמה קבוצת הפועל נצרת באתלטיקה.

"הצטרפתי לאגודה והשתתפתי לראשונה בריצת 800 מ' באליפות הפועל בהדר-יוסף. המירוץ נועד לגיל 19 ואני בת 14 בלבד. זו היתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לאיצטדיון שבו מסלול של 400 מטר. בתדריך לפני הריצה אמרו לי 'רוצי שתי הקפות בכל המהירות', וזה מה שעשיתי. בהקפה הראשונה הייתי ראשונה אך לאחר מכן נחלשתי וסיימתי שנייה בגלל חלוקת כוחות לא נכונה. כאן כבר הבחינו אנשי המקצוע בכישרון שלי, ובאותה שנה זכיתי באליפות ישראל ב-800 ו-1500 מ' לקבוצת הגיל שלי".

כיצד הגיבה המשפחה לשיגעון שלך לספורט?
"בהתחלה היתה התנגדות נמרצת. אנחנו אמנם לא משפחה דתית וגרנו בשכונה מעורבת של מוסלמים ונוצרים, אבל לא מקובל אצלנו שילדה קטנה מסתובבת לבד בשעות מאוחרות ועוד במכנסיים קצרים. האחים שלי לא הרשו לי לצאת מהבית, אבל הייתי זורקת את התיק מהחלון ויוצאת לרחוב כאילו לטיול. בעצם רצתי לאימון. לא נעים להגיד אבל לפעמים הם גם החטיפו לי מכות, מה שלא מנע ממני להמשיך. ההורים לא היו מעורבים, אם כי אמא העדיפה שאפסיק להתאמן למען שלום בית. בגיל 15 התחלתי להתפרסם בעיתונות המקומית בעיר, שם שיבחו והחמיאו לי, ואז חל שינוי והאחים שלי, שבסך-הכול רצו בטובתי, החלו לתמוך בי ואפילו קנו לי בגדים ונעליים. עד כדי כך הם הרחיקו לכת שאפילו הרשו לי לצאת למחנות אימונים".

מתי היתה קפיצת המדרגה שלך מבחינה מקצועית?
"למרות שבדרך כלל הגעתי ראשונה בתחרויות לבנות גילי הרגשתי שמשהו לא תקין באימונים. בדיעבד, כשהצטרפתי למחנות האימונים שארגן איגוד האתלטיקה התברר לי שפשוט העמיסו עלי יותר מדי באימונים, ולכן הייתי נרדמת בשיעורים בבית-הספר. יום לפני תחרות היו עושים לי מבדק על מרחק התחרות, ובו הייתי תמיד משיגה תוצאה יותר טובה מאשר בתחרות עצמה. למזלי הכרתי מאמן אתלטיקה מנצרת בשם חסן אל-היב, היום מנהל בית-ספר תיכון הגליל בנצרת ואז מורה לחינוך גופני בבית-הספר. הוא נענה לאתגר והחל לאמן אותי בשעות אחר-הצהריים. יש לי רק דברים טובים לומר עליו. הוא עזר לי בכל מה שביקשתי, אפילו תמך בי בכסף, הסיע אותי לתחרויות במכוניתו ולא קיבל על כך אגורה שחוקה אחת. וכל זה למרות שהאגודה לא ראתה בעין יפה שאני מתאמנת בהדרכת מאמן שאינו משתייך אליה. הגדוּלה של חסן היתה שהוא לא התבייש לשאוב מידע ותכנן תכנית אימונים מיוחדת בשבילי על-פי הנחיות של סטפן קובלסקי, המורה שלו בקורס מאמני אתלטיקה במכון וינגייט. מאוחר יותר, בגיל 19, התחלתי להתאמן אצל סטפן קובלסקי עצמו לאחר שנרשמתי ללימודים במכללה לחינוך גופני בווינגייט. חמש שנים התאמנתי בהדרכתו והתקדמתי בהישגי".

ב-1997 הפסקת להתחרות. מה קרה?
"בגיל 23 התחתנתי ונכנסתי להריון. חשבתי להפסיק לרוץ, אבל רופא שהתמחה בטיפול בספורטאיות אמר לי שאסור לי להפסיק לרוץ לגמרי. המשכתי לרוץ להנאתי 3 - 4 פעמים בשבוע עד החודש השמיני. אמנם חשבתי לפרוש מתחרויות האתלטיקה, אבל היה זה דווקא בעלי, שהיה בעצמו שש פעמים אלוף ישראל בקראטה ופרש מתחרויות, שעודד אותי להמשיך. אני אוהבת לרוץ ולא יכולה בלי זה. שלושה חודשים אחרי הלידה חזרתי להתאמן בהדרגה אבל בצורה רצינית על-פי תכנית אימונים של סטפן. בתוך תשעה חודשים חזרתי לכושר שלפני הלידה והשתתפתי בתחרויות בארץ ובחו"ל. שבירה נפשית שלי ולידה נוספת הביאו לכך שנעדרתי מהמסלול עד שנת 2005. המשכתי אמנם להתאמן בהדרכתו של המאמן מרק בלייכמן, אבל ההתייחסות שלי היתה שונה מבעבר. השתתפתי רק בתחרויות בין-אגודתיות, והתאמנתי רק 4 אימונים בשבוע, יותר לשם ההנאה מאשר להישגיות.

ובכל זאת חזרת.
כן. ב-2005 החלטתי שאני חייבת לחזור להתחרות. זה כנראה אצלי בדם. חזרתי להתאמן אצל סטפן קובלסקי, כי הוא זה שמכיר אותי מקרוב ויודע להוציא ממני את המרב". באותה שנה זכיתי בתואר הכפול ל-800 ו-1500 מ' באליפות ישראל ובמכביה.

איך את מצליחה לשמור על רמה הישגית נאותה עם כל שאר המטלות שלך?
"זה מאוד קשה. לפעמים אני בוכה. אני גם לומדת, גם עובדת בבית-הספר, מאמנת, פעילה לקידום האתלטיקה במגזר הערבי וכמובן גם אמא. זה הרבה פעמים בא על חשבון החיים החברתיים שלי והמשפחה, אבל כמו שאמרתי - אני לא יכולה בלי זה והמשפחה שלי מבינה את זה ותומכת".

האם יש סיכוי בעתיד הקרוב לאלוף ישראל נוסף מהמגזר הערבי?
"כן. אני חושבת שיש סיכוי טוב מאוד. הכול מתחיל מלמטה וכבר רואים בגיל הנוער אתלטים בולטים כמו רימון מזאווי ממכבי חיפה בריצות משוכות, מחמוד סינדיאני מאח"י נצרת בריצות קצרות וגם אתלטיות מוכשרות מאוד בריצות בינוניות כמו ג'ומאן ג'ובראן ובריצות קצרות כמו רולא אבו-סיני מאח"י נצרת. מקצוע חדש שחדר אלינו למגזר הוא זריקת דיסקוס, וג'נאן שהאב היא הזורקת הבולטת בגיל הצעיר. בכלל, הקבוצה שלנו בנצרת היא תופעה מעניינת. יש בה ערבים ויהודים ומאמן יהודי, מרק בלייכמן. אנחנו מתאמנים במתקן שהתנאים בו קשים והציוד מועט, אבל החברוּת והדו-קיום הם מעל הכול. לאחרונה תומך בנו גם איגוד האתלטיקה, אבל צריך להמשיך בהקניית ידע באימון, בשיפור רמת הניהול ובמתן תנאים טובים יותר לאתלטים מצטיינים. קשה מאוד למצות את מלוא יכולתך אם אתה צריך גם ללמוד, גם להתאמן וגם לעבוד לקיומך".


דועה סלימן-חטיב – שיאים אישיים

 


400 מ' – 1:00.89 דק' – 1991
600 מ' – 1:34.13 דק' – 1992
800 מ' – 2:09.22 דק' – 1994
1000 מ' – 2:49.30 דק' – 1994
1500 מ' – 4:19.91 דק' – 1994
מייל – 5:00.44 דק' – 1994
3000 מ' – 10:23.43 דק' – 2006
5000 מ' – 17:21.07 דק' – 1995
10000 מ' – 38:39.8 דק' – 2004
3000 מ' מכשולים – 11:01.56 דק' – 2005
חצי מרתון – 1:26:28 ש' – 2005


 

הכתבה פורסמה לראשונה ב28.3.2007

 


 

סגור