75 שנים לרבנאות הראשונה באתלטיקה קלה

| שתף |

לכבוד יום העצמאות אתר עולם הריצה מגיש פיסת הסטוריה: האתלטיקה לפני קום המדינה - 29 בנובמבר 1935. יריית הזינוק ל'רבנאות' (אליפות) ההיסטורית הראשונה בארץ, ארבע שנים לאחר הקמת מחלקת האתלטיקה הקלה של התאחדות הספורט לחובבים בארץ-ישראל*. 75 שנים חלפו מאז, וזו סיבה טובה לשחזר את האירוע המכונן בתולדות האתלטיקה שלנו. מאמר ראשון בסדרה.

תאריך: 09/05/11, מאת: אלישע שוחט, גליון מס. 146

 

במהלך שנת 1935, כשנה לפני פרוץ המרד הערבי (תרצ"ו-תרצ"ט), גדל מאוד הישוב היהודי בארץ-ישראל. הגיעו 65,000 עולים חדשים, הון רב זרם לארץ, ואחד התיאטראות העלה, ברוח התקופה, מחזה סטירי בשם 'פרוספריטי' (נתן אלתרמן: "...הפרדסים עושים ניסים והכסף עף אל הכיסים..."). מצד שני, הפלישה של האיטלקים לחבש איימה לגרור את המזרח התיכון למערבולת חדשה של שפיכות דמים. הדבר גרם אמנם למשבר בענף הבנקאות, אבל הוא היה זמני והשגשוג נמשך לפחות עד לאפריל 36'.


"האתלטיקה הקלה בארצנו צועדת קדימה"
עם כל הכבוד לענף האתלטיקה הקלה, הכדורגל היה אז הספורט הפופולרי, שגדש את עיתונות הספורט הארץ-ישראלית. על מגרשה של הפועל תל-אביב ניצחה הקבוצה הרומנית CAT את הקבוצה המקומית בשיעור 1-3, ומכבי נס ציונה הבטיחה את עלייתה לליגה הראשונה לאחר ניצחון 3-4 במשחק פליי-אוף שלישי (29.11.35).
אבל, עקבותיו של השגשוג הכלכלי ב-1935 לא פסחו גם על האתלטיקה. הרבה עולים חדשים נשארו כאן אחרי משחקי המכביה, והמתקנים והציוד החדש דחפו צעירים מוכשרים לענף. בפרק זמן של פחות מחצי שנה נערכו שתי רבנויות ראשונות (נובמבר 1935 וולאחריה באפריל 1936).
הנה דברים שכתב האתלט ולטר פרנקל ('ספורט הבוקר', 14.7.36): "תקופה חדשה התחילה לספורט בארצנו אחרי המכביה השניה. נערכו רבנאויות של ערים ושל מושבות, אליפויות של צעירים, גברים ונשים, בהן נראו אתלטים חדשים בעלי כישרון: פרומקין, קלויזנר, לרנר, פרידמן, ויקטוריה (מכבי ת"א), פשיגודה, בן שלום, קונציפולסקי, סוכובלנסקי, גירה שפירא, עדה יהודאית, עדה עבוד, רחל סלונימסקי, יהודית לוינסון (עתיד), הירש סבוראי, ג'רללה (הפועל ירושלים), קוונצל, אפרים זילבר, סבטיצקי (מכבי אבשלום) ויחד איתם - ולדמן, ריינשרייבר, אידלסון, רחל קפלן, חכם, רוזנבוים ועוד (מכבי רחובות). נרשמו שיאים חדשים, מרוץ קופרשטיין ומרוץ אידלסון נעשו למסורת: גדל שוק המכשירים באתלטיקה קלה והרבה חפצים - כדון, נעלי מרוץ, בגדי התעמלות, כדורים, משוכות, עמודי קפיצה, דיסקוסים - כבר אפשר לקבל מתוצרת הארץ. בעמודי העיתונים ניתן יותר מקום לאתלטיקה קלה. עיתונים מצוירים הדפיסו תמונות של מנצחים בתחרויות. חברות מסחריות העניקו גביעים ומדליות. האגודה לעזרת חולי רוח ארגנה חג ספורטיבי. פתח תקווה עשתה לה מסלול משלה. לרחובות היה תקציב בשביל מסלול משלה. הפועל עומד לבנות מסלולי ריצה בקריית חיים ובקריית עבודה. מכבי ת"א ערך מסע מוצלח לסוריה, המכבי הארצי מוזמן לברלין, הפועל לברצלונה. בקיצור, האתלטיקה הקלה בארצנו צועדת קדימה".


הקרע בין מכבי והפועל
בדומה למשחקי המכביה השניה של 1935, על הרבנאות הראשונה ועל אלה שבאו בעקבותיה העיב הקרע בין מרכז מכבי והפועל. אתלטי הפועל, חלקם בעלי הישגים טובים מאלה של מכבי, לא נטלו חלק במשחקי המכביה של 1935 וגם לא ברבנאות של 35'. זה לא הפריע לארגן אליפות ארצית רק לחברי מכבי, הואיל ורק אתלטי מכבי היו מסונפים להתאחדות הארצית והבין-לאומית המוכרת באורח רשמי.
הדברים האלה הובילו לגילוי דעת מטעם הפועל, שהחליט שלא ליטול חלק במשחקי המכביה השנייה. אריה קוק, נציג מכבי, עקץ ('המכביות בארץ ישראל'): "יומיים לפני המכביה מודיע מרכז הפועל בצער לכל הישוב ולמשתתפי המכביה כי 'נשללה ממנו האפשרות להשתתף במכביה בשניה'... הרינו נאלצים להוקיע את אשר מסתתר מתחת למסווה זה של חסידות ודאגה לטובת הכלל. מפני מה יצא הפועל בכרוז מתחסד זה אך היום... במזימה להשבית את שלמותו של מפעלנו - מטרה אשר הגשמתה הינה ממנו והלאה... מדוע הכריז הפועל על כינוסו בסמוך למכביה?"

עמנואל גיל, איש הפועל, הסביר ('סיפורו של הפועל'): "היחסים בין המכבי להפועל היו מעורערים על רקע היחסים בישוב, בגלל העובדה ששני האירועים, המכביה השנייה והכינוס הרביעי של הפועל, נועדו להיערך בסמיכות זמן זו לזו (המכביה הסתיימה ב-7 באפריל 35' והכינוס נערך ב20-17 באפריל 35') ועל רקע יריבות ספורטיבית סמויה. גם הניסיון לערוך לראשונה תחרות כדורגל (ב-2 בפברואר 35') בין נבחרות שני הארגונים, כדי להפגין בצורה נאה את הישגי הנוער הא"י בשדה הכדורגל, נכשל. במצב של 1:1 הפסיק השופט את המשחק בגלל התפרעות השחקנים, וכל צד האשים את זולתו: המכבי את שחקני הפועל על עצבנותם והפועל את ההתאחדות לכדורגל ששיגרה כשופט את אחד ממנהלי הכדורגל של המכבי... הפועל החליט שלא ישתתף (במשחקי המכביה השניה) ויסתפק בברכה לבאים... הוחלט שלהבא תערכנה המכביות עם כל ארגוני הספורט..."

הסכם ה'פיפטי-פיפטי'
משנת 1940 החל מרכז הפועל לארגן אליפויות נפרדות. ההשתתפות הראשונה של ספורטאי הפועל באליפות הארצית באתלטיקה (למעט השתתפות אתלטי הפועל באליפויות של 1948 ו-1949, שם ייצגו את צה"ל), התחילה רק בשנת 1952, לאחר החתימה (8.11.1951) על הסכם של מרכזי הספורט שהובילה להיווסדה של התאחדות הספורט בישראל. ההסכם שנחתם בתל-אביב קבע גם שמוסדות הספורט יורכבו שווה בשווה מנציגי הפועל ומכבי.


ולטר פרנקל
ולטר פרנקל היה אולי הספורטאי הבכיר ביותר שנטל חלק ברבנאות הראשונה. את הסקירה האופטימית של ולטר על ענף האתלטיקה, שהוצגה לעיל, הוא כתב ביולי 36', כחצי שנה לאחר שחיבר מסמך שממנו ניתן ללמוד יותר מדבר או שניים על האליפות ההיא. פרנקל (30.12.1989 - 1906) היה חבר הכח וינה, אתלט ידוע מאוסטריה שהשתתף במשחקים האולימפיים, ובשנת 1928 רשם ניצחון על פאבו נורמי האגדי. הוא עלה ארצה בשנת 1931 וייצג את א"י בתחרויות ריצה במצרים ובלבנון. עד לאליפות הראשונה הוא אסף 11 זכיות באליפות (7 פעמים אלוף אוסטריה, 4 פעמים אלוף פראג). הוא אף סייע בהכשרת מסלול הריצה באיצטדיון המכביה בצפון ת"א. הנה דברים שאמר במוסף לקראת משחקי המכביה של 1989: "לקחו אותי למקום שבו תיכננו להקים את האצטדיון, בין הירקון והים. נסעתי ללוד, ובתחנת הרכבת מצאתי ערימות של פחם. באותם ימים לא היו משאיות ולכן העמסתי את ערימות הפחם על גמלים, ו-22 שיירות של גמלים הובילו את הפחם לאצטדיון החדש. בעזרת מגרפות ומעדרים הכשרנו את המסלול".
פרנקל השתתף במשחקי המכביה הראשונה, שבה זכה במדליית זהב (במירוץ שליחים 3X1000 מ') ובמדליית כסף. במכביה השנייה הוא לא השתתף, מאחר שהיה באותה תקופה בכלא יפו לאחר שהואשם במתן סיוע לעולים בלתי חוקיים שהגיעו לארץ. הוא נחשב למנצח ריצת המרתון הראשונה בארץ בשנת 1934, השתתף במשחקי הודו המערבית שהתקיימו בניו-דלהי 1934, ייסד ואימן באגודות ב. מ. עתיד ת"א, מכבי צפון ת"א ומכבי נתניה וארגן את שידור הספורט הראשון ברדיו הא"י בשנת 1942 - תכנית 'הבו לנו ספורט' שהוקדשה לנוער. שיאו ב-1500 שרד במשך 19 שנה (11.5.1952 - 27.8.1933). בערוב ימיו חיבר ספרי גננות. לדבריו, ולטר פרנקל זכה ב-14 תוארי אליפות א"י.


יהודה גבאי: "כל שופט הגיע לתחרויות עם שעון מהבית"
החומר המתעד את הרבנאות הראשונה ("דואר היום" "הארץ") מציג בפנינו מידע דליל על מהלך התחרויות. לא ברור כמה השתתפו בכל מקצה גמר וגם לא אופן מדידת הזמנים, הואיל ובחלק ניכר מתחרויות הגמר לא דווח על הזמנים של שלושת הראשונים בגמר.
ההישגים של הרבנאים החדשים לא הרשימו. ולטר פרנקל, האתלט שביקר בחריפות את ההתנהלות של הרבנאות, מצא שהישגי העולים החדשים באותה תקופה היו רחוקים מאלה שקבעו בחו"ל בגלל התנאים הקשים (כולל עבודה קשה של האתלטים בארץ). לצד זה צריך לתת גם את הדעת לזמנים, שהיו 'נגועים' (במשך שנים רבות) במהירות התגובה של השופטים. מדובר כמובן במדידות ידניות, שנים לפני עידן המדידות האלקטרוניות, ולא רק באליפות הראשונה. דוגמאות? בבקשה: אליפות ישראל 1988. טיבור פרקש קובע שוויון שיא בריצת 100 מטרים. היומון "חדשות הספורט" הציג 3 זמנים שונים לכל אחד ממדי העצר של שלושת השופטים: 10.5, 10.6 ו-10.8, "ולסיכום נקבע לו זמן של 10.6, שהווה שוויון לשיא הישראלי".
על מיומנות הלחיצה במד העצר עמד השבועון "ספורט" סמוך לאותה תקופה (16.4.1936): "שופט חייב לכוון את שעונו. קשה להשלים עם העובדא שהתחרויות הרבנאות הארציות, שחכו להן כל העונה, נחלו כשלון אחר כשלון, אף כי מן הצד הספורטיבי נראתה התקדמות ידועה אצל המתחרים. פרטים רבים מהתוצאות אינם יכולים להיראות כמדויקים מסיבת חוסר שופטים או מאי הכשרתם לתפקידם. במקרה ראינו ונוכחנו כיצד שעוני השופטים שונים זה מזה בהבדלים גדולים למדי. ועכשיו יובן מדוע הגיעו כל שלושת הראשונים בריצת 800 מטר בזמן יוצא מהכלל. אותו פסי, שעשה לפני שבועיים בתחרויות בבירות על מסלול טוב מזה של הי. מ. ק. א., זמן של 2:09.6 רגעים ופלקסמן זמן של 2:11.4 רגעים, עשו בירושלים 2:07 - 2:05 רגעים. ועוד יותר יש להתפלא על התוצאה של ישעיהו - 2:06 רגעים".

דוגמה נוספת: 17.5.1947, 60 מטרים. לכספי, המנצח, וליהודה גבאי נקבע שיא מצוין של 6.8 שניות באיצטדיון המכביה של צפון תל-אביב, אף שנשבו רוחות. רק שאז לא השתמשו במד רוח. אמינות שיחקה שם תפקיד משני גם לאור הטענה של יצחק כספי ולפיה הקדים במטר את גבאי. יהודה גבאי: "תחרות השיא שבה קבענו 6.8 היתה ביום שישי. אני זוכר ששברתי אז שני שיאים נוספים ויצחק כספי, חבר טוב שלי, לא הקדים אותי במטר. מבלי לנקוב בשמות, היו אתלטים שנהגו לצאת לפני כל המתחרים, עניין שהתנקם בהם במפגשים בינלאומיים, שם פסלו.
בכלל האתלטיקה של אז, עד כמה ששמעתי מאבא שלי, היתה חובבנית שבחובבים. התנאים היו נוראיים, ולא צריך לכעוס עליהם או לבקר אותם, מאחר שהיו אלה ימים של בראשית. מי שהניע באותה תקופה את האתלטיקה היו אנשים ואתלטים שהביאו את הידע שלהם מאירופה. ממרחק של שנים, אני זוכר שכל שופט הגיע לתחרויות עם שעון מהבית. הלחיצה על שעון העצר התחילה מיד כאשר נראה עשן הירי, ולא במהלך שמיעת הירי. כל שופט לקח מסלול לצורך מדידת זמן והיה גם שופט ראשי שהיה עוצר את השעון על הראשון שחצה את קו הגמר. מאוחר יותר גם היו קוריוזים: תחרות הקפיצה לרוחק, למשל, חייבה הופעה של שני שופטים, אחד מהפועל ואחר ממכבי. באחת התחרויות המעורבות, כל אחד מהשופטים משך את סרט המדידה לכיוון שלו, בהתאם לשיוך הקופץ..."


פרנקל: "מצב ללא נשוא"
המסמך החריף של ולטר פרנקל, שבו תבע את ראשו של דוד אלמגור, יו"ר התאחדות האתלטיקה הארץ-ישראלית, מדבר על כשל שיפוטי, ציוד גרוע, מיעוט ספורטאים וקהל ועוד. תוכן דבריו מצריכים את הצגתו המלאה של המסמך, שראה אור בעיתון 'הארץ' (13.12.1935):
"מצב ללא נשוא בהתאחדות החובבים בארץ ישראל"
התאחדות אגודת חובבי הספורט בא"י, שנוסדה ב-1931 ביזמתו של מר יוסף יקותיאלי כדי לקיים את הקשרים עם תנועת הספורט הבינלאומית ולפתח את ספורט החובבים בארץ עצמה, לא הרבתה עד היום לפעול למען האתלטיקה בארצנו. חוסר פעילות זו אפשר להצדיק מצד אחד בהתעניינותן הדלה של האגודות ומצד אחר בחוסר האמצעים הכספיים הדרושים. בכל אופן מוטב לעשות מעט מן המעט מאשר לעשות הרבה באופן גרוע ומזיק בהחלט. הדברים אמורים כלפי ההתאחדות שלפתע פתאום - בשנה החמישית לקיומה - התעוררה לערוך למעלה מהרבנויות הארציות לאתלטיקה קלה.
בכל הארצות נחשבים משחקי הרבנאות הארצית כמפעל הגדול ביותר שהתאחדות ארצית יכולה ורשאית לערוך. מלמעלה מהרבנויות הארציות עומדת רק הרבנאות העולמית - האולימפיאדה. לעריכת תחרויות מסוג זה דרושה מידה רבה של ניסיון וחבר עוזרים בעלי הכשרה טכנית מצוינת - ומאד מאד יש להשתומם על שבלי כל הקדמה בתחרויות יותר קטנות לבשה ההתאחדות עוז לגשת במישרין לרבנאות ארצית.
ועתה - משחקי הרבנאות כבר חלפו ועמהם יחד חלף גם השריד האחרון של קהלנו הקטן כלפי האתלטיקה הקלה.
אנסה למנות את השגיאות שנעשו, אגב ציון שרק דרך אחת ישנה לתיקון המעוות: אם ההנהלה של משחקים אלה תסיק את המסקנות הדרושות ותפנה מקום לאנשי האתלטיקה הקלה ממש. לנו, לאנשים העוסקים בפועל באתלטיקה קלה, ושהיינו הצד הסובל במשחקים אלה, ישנה זכות מוסרית לדרוש מאת האדונים הללו את הסתלקותם. ואני מכריז שאם לא יענו לבקשתנו הספורטיבית המעשית, שאין בה אף שמץ של פניה אישית, אוכרח לפנות בנדון זה אל הפדרציה הבין-לאומית לאתלטיקה. ואני מקווה שבהתחשב עם היותי רבן אוסטריה 7 פעמים, רבן פראג 4 פעמים, משתתף בעבר במשחקים האולימפיים, רבן ארץ ישראל שתי פעמים ונבחר בועידת המכבי העולמי בברן כמרצה עולמי של המכבי לאתלטיקה הקלה - יהיה שם איזה משקל לדברי.

המשחקים התחילו בזה שלא הוכנו לאתלטים חדרים להחליף בגדים. במזג אויר טחוב וקריר הוכרחו טובי האתלטים שלנו להחליף את בגדיהם לעיני הקהל על אבני הטריבונה. למזלי לא היו באותו יום ו' בין הקהל יותר משמונה מסתכלים שקנו כרטיסים ולא רבים היו הנאלצים להיות עדים למחזה הבלתי אסתטי של התלבושות הפומביות.
בעת התחרות בהטלת פטיש ניתקה שלשלת הפטיש – ומאין פטיש אחר בכל המגרש הוכרחו לותר על התחרות הזו. במרוץ בן 10 ק"מ לא ידע אף אחד את מקום הסטארט והמטרה. בסוף הוסכם על מקום בלתי מסומן והרצים יצאו למרוצם שבמקום 10,000 מטר רצנו 11,400 משום שהמסדרים שכחו כי מסלול ימק"א בירושלים הוא יותר ארוך ממסלול האצטדיון בתל אביב.
את סדרי אספורט אי אפשר לבסס על בקשת סליחה ומחילה - בין השופטים היו רק מעטים שיש להם הבנה באתלטיקה קלה. עליהם (צ"ל אליהם, א.ש.) אין לבוא בטענות, כי הם נתנו את מיטב יכלתם, שהיא אולי יותר גדולה בטניס או בשחיה, אבל אין לזכות מאשמה את ההתאחדות שהודיעה מראש במכתביה כי "במשחקי הרבנאות יפעלו רק שופטים שנבחנו על ידי ההתאחדות". ואיפה היו השופטים הללו???
כשנגשו למרוץ 1500 מטר וכל האתלטים רעדו מקור ומגשם, שוב לא נמצא איש שידע את מקום הסטארט, והלוחמים העצבנים נסחבו ממקום למקום. הסעיף האחרון בתכניות יום ו' היה מרוץ משוכות 400 מטר. כך נדפס בתכנית העברית ובאנגלית וכך נכתב ברשימה.
גם דמי ההרשמה נגבו על ידי גזבר ההתאחדות מאת המשתתפים, וכשנגשו הנרשמים להתחיל את המרוץ והם כבר לא היו לבושים לכך - הודעתם ההנהלה לפתע שמחוסר משוכות לא יתקיים המרוץ. כך נסתיימה תכנית יום ו'.
גם בשבת לא הוטב המצב כחוט השערה. כמאה מסתכלים הופיעו - מספר מחפיר במיעוטו כלפי רבנאות ארצית - ואף פעם לא הודיעום ברמקולים על פרטי המשחק: מי ומי המתחרים, על מה ומי הזוכים וכיצד זכו. מי שקנה כרטיסי כניסה מתוך תקוה לראות תחרויות ארציות, לא מצא כאן את ידיו ורגליו, אם במקרה לא הכיר באופן אישי את המשתתפים.
ההשתתפות היתה יותר גרועה וקלושה משהיתה בכנס ארצי בזמן מן הזמנים. מנס ציונה, חדרה, פתח תקוה, הרצליה, כפר סבא ומהגליל לא בא אף אתלט אחד. גם ממכבי ירושלים, העיר בה נערכו התחרויות לא בא איש. בא רק אחד מרחובות, שנים מראשון לציון. ארבעה מבר כוכבא ירושלים והשאר ממכבי תל אביב וחיפה וממכבי עתיד תל אביב.
כדי לסמוך על מדת הפעולה מצד ההנהלה יספיק לציין את העובדה שאיני מוצא לה תואר מתאים כי שום עזרה ראשונה לא נמצא במקום. ואפילו רופא רשמי לא היה נוכח. טיפול באתלטים נפצעים ונפגעים לא סודר, לא ביום ו' ולא בשבת. לאחר מרוץ 5000 מטר התעלפו שני רצים, ואלמלא נמצא במקרה בין המסתכלים הד"ר בירינגר, חבר מכבי עתיד ת"א, הרי דבר זה עלול לגרום לתוצאות עגומות.
השתתפות הפועל נפתחה באופן עקרוני ומזכיר ההתאחדות, מר יוסף יקותיאלי, פרסם בעיתונות את נימוקי הדחיה. כאתלט אינני מתנגד להשתתפות חברי הפועל בתחרויות ספורט, אבל אם הפועל רוצה להשתתף עליו למלא את הפורמליות הדרושה באופן רשמי וברשיון ההנהגה. זאת לא עשו. והנה לא התחשב מר דוד אלמגור, מנהל מחלקת אתלטיקה קלה של ההתאחדות, עם האסור מצד המזכיר הכללי של ההתאחדות, מר יקותיאלי, ובלי כל פקפוק, הרשה לרץ הירש מ"הפועל" את השתתפותו במרוץ. הירש זה היה אחד האתלטים שהתעלפו ולא קיבלו עזרה ראשונה.
תחרויות הרבנות לגברות שנקבעו להיות בתל אביב בימי 7-6 בדצמבר ולא נערכו כל עיקר מפני שמלבד מכבי עתיד ת"א לא הודיעה שום אגודה על השתתפותה. בכל זאת הופיעו בתל אביב שתי אתלטיות מ"בר כוכבא" ירושלים ונפתעו מאד לביטול התחרויות ובלי שתמסר כל הודעה על כך.
כזאת היא עבודת ההתאחדות. האם לא היה מוטב לאתלטיקה המסכנה שלנו, אילו המשיכה ההתאחדות גם להבא את אפס המעשה שנהנתה בארבע השנים הראשונות לקיומה במקום לערוך הופעות ממין זה?"

ולטר פרנקל

 

המאמר השני בסדרה מופיע בגיליון 147

סגור