אהבה זה כואב - שעון חורף

| שתף |

"כשהגענו לרכב, המאמן היה לבוש בחליפת ניילון עבה, קצת נראה כאילו נכנס לתוך "חרמונית", הוא לבש מעיל עם כובע ולקח אותנו לתוך היער. הוא אילתר הקפה בשבילי היער, סימן את הזינוק בחול, ואת הסיום. וככה, בשקט, רק אנחנו, הגשם והמסלול".

תאריך: 10/11/10, מאת: דפנה פרחי

 שעון החורף מגיע כל שנה מוקדם מהצפוי. דווקא באירופה, מושכים את המעבר לשעון החורף עד תחילת נובמבר ואז, ביום אחד החורף נופל על העיר. זו לא רק החשיכה המוקדמת שמופיעה פתאום, אלא אלו הם העננים, הגשם, הרוח והקור שכאילו מתזמנים את ההגעה שלהם יחד עם השעונים שלנו.

ביום שהזזנו את השעונים היה לי עדיין קשה לתזמן את שעת היציאה לריצה, ובגלל זה מצאתי את עצמי רצה באור אפל מסביב לאגם שנמצא כשלושה ק"מ מהבית. עדיין הצלחתי לראות את הדרך, ותאורת הרחוב כבר הודלקה, ודווקא המראה שנגלה לפני היה יפה, עלי השלכת שבימים אלו לא מפסיקים לנשור מהעצים יחד עם חשיכת הערב שיורד נתנו לי את התחושה שעונה חדשה החלה.

שעון החורף הביא עימו גם את הגשם. אחרי תקופה ארוכה שכחתי כבר איך התחושה של לרוץ בגשם. הגשם הגיע דווקא ביום שבו ערכנו אימון לא קל באצטדיון, ומצב הרוח שלי היה קצת ירוד בעקבות כך. הגענו לאיצטדיון ביום ראשון, והאצטדיון היה נעול. הגשם התחיל לטפטף בעדינות, כאילו קצת מהסס, אבל המאמן לא ויתר, הוא שלח אותנו לעשות חימום באזור ולחזור בעוד עשרים דקות. בדרך הגשם התחזק מעט, לא היה לי נעים וקיוויתי כל אותן דקות שכשנגיע לחנייה, המאמן יגיד: "טוב, היום לא נעשה אימון". אבל זה לא קרה. כשהגענו לרכב, המאמן היה לבוש בחליפת ניילון עבה, קצת נראה כאילו נכנס לתוך "חרמונית", הוא לבש מעיל עם כובע ולקח אותנו לתוך היער. הוא אילתר הקפה בשבילי היער, סימן את הזינוק בחול, ואת הסיום. וככה, בשקט, רק אנחנו, הגשם והמסלול.

בשלב הזה כבר השלמתי עם העובדה שאני אסיים את האימון היום, ונותר לי רק לעשות אותו טוב. עוד הקפה ועוד הקפה, וכבר איבדתי את הספירה. הגשם התחזק ואנחנו המשכנו. התחיל להחשיך ואנחנו המשכנו. מעיל הריצה שלי כבר היה ספוג, גם הכובע והכפפות. הכל. התרכזתי רק בצעדים ובמסלול. הרגשתי את הטעם של הגשם. ואז, המאמן אמר שסיימנו. נעשה שחרור עד החנייה.

בהמשך השבוע לא ירד גשם. אבל שהגשם הגיע שוב, לא ממש היה לי אכפת. אחרי האימון ההוא ביום של האצטדיון הסגור, ניזכרתי שזה היופי של הריצה. אפשר לרוץ בכל זמן ובכל מקום. יצאתי לריצה, עם אותו מעיל ריצה שאהוב עליי (ממרתון בוסטון) כובע, כפפות. הנסיון בהתחלה לדלג בין השלוליות נכשל כאשר דלגתי היישר לתוך שלולית עמוקה, שהיתה מכוסה בערימה של עלי שלכת שהסתירו אותה. ואז, כאילו כבר נגזר הדין. הכל רטוב, עכשיו צריך רק לרוץ.

עד היער רצתי דרך רחובות העיר. האנשים שעדיין לא התרגלו לחורף נראו קצת מוטרדים מהגשם, ובעיקר ממני. חלפתי על פני תחנת האוטובוס והאנשים עמדו כולם בתוכה, מנסים לתפוס מכסה, ואני נראיתי קצת לא בסדר. ביער גיליתי שאני לא לבד, שני רצים עברו מולי, חייכתי לשלום. בעלייה לפני האגם יכולתי לראות את עצמי משתקפת על הכביש הרטוב, ואז שמתי לב שפסק הגשם.

אחרי הגשם הגיע הריח של אחרי הגשם, והריח של החורף האמיתי. עכשיו זה המבחן שלנו, הרצים, להתמודד עם הקור והגשם כמו שהתמודדנו עם החום. שאלו אותי כבר כמה פעמים, 'איך את עוברת את החורף באירופה?' זה יהיה החורף השני שלי בברלין, ואני אעבור אותו שוב, בריצה.

 

  • © Knud Nielsen - Fotolia.com

סגור