הסקאלה - דב סיבירי בשמש הקופחת

| שתף |

רומן ספיבק יצא מאזור הנוחות של עצמו והצטרף לרץ האולטרה בני מורגנשטרן לריצה באזור מדבר יהודה, בחום של 35 מעלות....להלן הרשמים.

תאריך: 04/09/13, מאת: רומן ספיבק

אולי הכותרת האמיתית שהייתה צריכה להופיע בראש העמוד היא: "איך התאדיתי בבוקר של קיץ בארץ בראשית", אך חיפשתי משהו יותר קצר וקולע. מאז שסיימתי בצורה מאכזבת את מרתון אמסטרדם רציתי לכתוב על ריצה מאכזבת כמקור ללקחים ולצמיחה. חברי היקר, אושיית האולטרה בני מורגנשטרן, אירח אותי לבוקר מדהים ביופיו וחם בטרוף באזור עין פרת במדבר יהודה. "אני מצפה לקרוא על זה פוסט מושקע במיוחד", הוא המטיר לכיווני בסוף המסע המפרך הזה ובכך אישר לי את הכתיבה שהתבשלה ארוכות בראשי.

הישוב אלון שוכן ליד כפר אדומים ובתחילתו של מדבר יהודה. הפיתולים של הכביש שמגיע אליו הם כמעט לא הגיוניים וגורמים לאשליה של נהיגה בחלל אם נוהגים בהם בשעות הלילה המאוחרות. היציאה לשטח נקבעה ל-4:00 בבוקר. מספר שעות לאחר מכן היה לי ברור שזה מקרה של "יפה שעה אחת קודם"... בני היה כבר בסיום האירגון וגם הווסט שלי היה מוכן. הנה זה בא: 40 ק"מ של מסלול מדברי עם נופים שאין שני להם.

הלילה המדברי מציע שקט מחריש אזניים, רוח קלה וקרירה, שטח ריצה יחסית נוח וחופת כוכבים עצומה שמאירה לך את הדרך בנוסף לפנס ראש. הישוב אלון נעלם מאחורינו ולאחר מספר קילומטרים באותו כביש גישה מתפתל היינו מוכנים להיכנס לשביל המדברי. בחצי שעה הבאה הפסקנו לדבר אחד עם השני ונתנו כבוד לדממת המדבר. מדי פעם בני עצר למספר שניות בשביל לוודא שהוא אכן מנווט בכיוון הנכון. הייתי חסר סבלנות להגיע למצפה הראשון שבני תזמן בדיוק עם בוא הזריחה. פס העפר הלבן המתפתל פילס את דרכו במעלה גבעה שמעבר לה חיכה לנו קו אופק מדברי רחב ידיים צבוע באדום וכתום. "עכשיו אנחנו נחזור לתחנת הדלק של כפר אדומים ומשם תתחיל ההרפתקאה האמיתית..."

שעות האור המוקדמות ומשבי הרוח הקרירה שמלווים אותם הכניסו אותנו לקצב. וכשמצב הרוח משתפר שרירי הלסת משתחררים...התחלנו לדון בתכניות שלנו לעתיד הקרוב והרחוק, על מירוצים אקזוטיים ועל ההזדמנויות העסקיות שאהבת הריצה יכולה להביא איתה.
נביחות כלבי רועים בדואים הפריעו את שלוותי. עוד מילדותי במעלה אדומים הקרובה אלינו, אני זוכר שאם יש כלבים שלא מכבדים רצים הרי שזה אלו. "אל דאגה, אתה אמנם דב סיבירי אבל כאן צריך להראות להם מי האריה", פותר אותי בני בחיוך מלא בטחון. הוא מרים אבן מהקרקע ומטיח אותה אל עבר חבורת הכלבים שדולקים בעקבותינו ומוסיף גם נביחה רמה שלו...שיבינו את המסר. חבורת ההולכים על ארבע נרתעת ונרגעת. הרעש מוציא מהאוהל רועה בדואי צעיר שבא לקבל את פנינו ברגליים יחפות. בני פונה אל הרועה בערבית שוטפת ומסכם את התרשמותו החיובית מרגליו היחפות: "אינטא אחלה ראראמורי!(הכוונה כמובן לשבט הרצים המקסיקני...). אחרי לחיצות ידיים ומפגן דו קיום קצר המשכנו לדרכינו.

לאחר שעתיים של ריצה נעימה מצאנו את עצמנו מתדלקים במים בתחנת הדלק. סימני המדבר כבר היו ניכרים עלי. הייתי כולי ספוג זיעה ומיובש קלות אבל מחוייך ואופטימי. תוך 5 דקות מרגע יציאתנו לחלק השני של המסלול חיכה לנו המתלול הראשון. מסוג המתלולים המדבריים שעוצבו במיוחד בשביל להתיש עיזים ולהפוך ג'יפים. אנחנו שולפים את המקלות הנורדיים ומתחילים לתרגל במרץ. אני מתחיל להבין שהמנוע שלי אינו בשיאו וזה כנראה בגלל שהרדיאטור בעומס יתר מהאקלים ההולך והמתחמם. אני מגביר את הקצב וחולף על פני בני במפגן אגו בדרך למצודה העתיקה שלפנינו שמשקיפה על העליות שעוד מצפות לנו. המפגן שלי כמובן עולה לי בהתנשפויות ודופק מואץ. "אני אוהב לראות אותך במצב הזה", מחייך אלי בני, "אתה גדלת בשטח הזה אבל החיים במרכז קלקלו אותך". יש צדק בדבריו. העליות האלה חסרות לי בערבות רמת גן וברגעים אלה כשאני רודף אחרי בני בקו הרכס המדברי הזה, אני משלם את המחיר. לאחר כ-5 קילומטרים של עליות וירידות הייתי קרוב לכלות את מאגרי המים שלי ובמזל מצאנו חווה באזור מצפה יריחו שבה יכלתי למלא מים ולשטוף פנים. טפטפתי זיעה והרגשתי כמו טרקטור מסורבל אך דרדרתי את רגלי בירידת הכביש המתפתלת בכיוון מנזר סנט-ג'ורג'. בני הבטיח שהמאמץ יהיה משתלם כי בקילומטרים האחרונים מצפה לנו מעיין מים קרים שבו נוכל להשתכשך ולברוח מהחום. מהנתונים שעל השעון אני מסיק שצפויים לנו עוד פחות מ-10ק"מ לסיום ההרפתקאה הזאת ובינינו מה זה 10 ק"מ לשועלי אולטרה, נכון?מהשעון עולה גם נתון נוסף: 35 מעלות חום ברבע ל-8 בבוקר.

אנחנו מגיעים לחניון המנזר ורוכלי הכאפיות עטים עלינו בהצעות חסרות תקדים. אני מחכה שבני יוביל אותי בשביל הגישה אל המנזר אך לאיש המדבר תוכניות שלו. "עולים חזרה", הוא פוסק בהבעה קפואה. "נפלת על הראש! למה?" אני מרגיש איך המוח שלי מתחיל להתאדות מהאוזניים מרוב חום וייאוש. "מה זאת אומרת? בשביל מה ירדנו את הירידה הזאת אם לא בשביל לעלות אותה חזרה", מסביר לי בני כאב לבנו. אני מתחיל להזדחל בעקבותיו חזרה בכיוון מצפה יריחו. הריצה שלי הופכת לדישדוש ומשם להליכה. הזיעה מציפה לי את העיניים והשמש לא מרחמת. אני מוריד ראש נושך שפתיים ומנסה להיענות לדרבונים הבלתי פוסקים של בני. מנסה לרוץ עוד קטע...ועוד קצת. זה מתחיל להרגיש לא טוב, אפילו מעט מסוכן. כבר בשלב זה אני יודע שאני נראה משעשע מהצד ובני, שנראה כמו מישהו שיכול להמשיך עוד קילומטרים רבים בנינוחות, מבטיח שהוא עוד יזכיר לי את זה בעתיד. למרות המכה שהאגו שלי סופג ולמרות שאנחנו רק קילומטרים ספורים מאותו מעיין נשגב אני מודיע לבני שאני צריך חילוץ. לאחר מספר דקות של משא ומתן הוא מבין שאני רציני ומתקשר ללביאה לבית מורגנשטרן. "הכל בסדר", הוא מסביר לה "פשוט הדב הסיבירי שאיתי לא רגיל לחום הזה אז אנחנו צריכים טרמפ ממצפה יריחו". לאחר קבלת ההסכמה הוא מכריח אותי להגביר קצב כי עכשיו אני רואה את הסוף ואני מוצא את עצמי מחרחר מרוב מאמץ מכריח את הרגליים לנוע בקצב בפיתולי האספלט הרותח כששביל טיפות זיעה מלווה אותי.

"אתם פסיכים", מפתירה נעמה בחיוך בעוד אני מתנצל על כך שאני מרטיב את מושב הרכב. "לא הייתי יוצא לריצה הזאת אם הוא לא היה מתעקש ובאמת היה חם מהרגיל", בני מנסה להחזיר לי מעט מכבודי האבוד. אנחנו שוקעים לתוך שיחת חולין בעוד המזגן מחזיר אותנו לחיים. כך זה נגמר. כמעט 35 ק"מ. מעט יותר מ-4 שעות. מדבר מדהים שאירח אותנו ודב סיבירי אחד שזה לא היה היום שלו...
לאחר מקלחת וארוחה טובה בבית מורגנשטרן התחלתי לשחזר את החוויה שעברתי. התחוור לי שאותה הצריבה הידועה לשמצה שאנחנו הרצים מרגישים אחרי שוויתרנו לעצמנו לא קיימת במקרה הזה. זו הייתה חוויה אדירה וחדשה שבגלל היותי לא רגיל לתנאים שלה הביאה אותי לקצה.כשאדם פוגש תחום שבו הוא מתקשה הוא יכול לסגת ממנו ולא לחקור אותו אבל אם אותו אדם הוא רץ באופי, האפשרות היחידה שעומדת מולו הינה המסקנה העיקרית שלי מהריצה הזאת: תודה לך בני על שיעור חשוב בתנאים לא נוחים. אני רוצה עוד.
 

  • צילום: בני מרגנשטרן

סגור