הסקאלה - על כשלון ותובנות אחרות

| שתף |

רומן ספיבק זינק למרתון ירושלים ופרש בק"מ ה-29. מאז הוא מנסה להבין מה זה היה. כישלון? ממש לא. הכל בכתבה הבאה

תאריך: 23/03/15, מאת: רומן ספיבק

"Through the sorrow all through our splendor
Don’t take offence at my innuendo" (queen)


שבוע שעבר, ביום השישי ה-13, לאחר 13 שנות תחרות ברמות השונות באירועי סבולת בארץ ובעולם, בעיר הקודש שבה גדלתי ובעיצומו של המרתון הציורי והמאורגן ביותר במזרח התיכון, זה קרה. בקילומטר ה-29 עצרתי ופרשתי. לא כאב לי באופן יוצא דופן והקושי הפיזי היה מוכר ומנוהל היטב. הקצב שבו התקדמתי היה לפי התכנית ומזג האוויר היה לטובתי. עצרתי ממניע מנטלי בלבד. נכשלתי. נכשלתי?!.

כישלון - מצב בו לא מומשה מטרה מסויימת, רצויה או מכוונת, הנקבעה לאדם או שהוא קבע בעצמו. ניתן לראות במצב זה מצב הפוך מהצלחה. האומנם? זמן רב חיכיתי לכתוב על מצב שבו אני חווה משבר מנטלי עם הריצה שלי. אני מרגיש שזה חשוב שרצים בכל הרמות יחלקו את התהליכים הפנימיים והתמורות שמצבים אלה מעוררים בהם. בואו נתחיל מהסוף. למה עצרתי? שאלתי את עצמי את השאלה הברורה כל כך: למה אני רץ? ולא מצאתי תשובה הולמת. הכוונה היא כמובן לא לתשובות הציוריות שעליהן אני יכול להתפייט לפניכם או ציטוטים מפוארים מספרים או רצים מעוררי השראה. הכוונה היא לתשובה אמיתית וכנה ביני לבין עצמי. לתשובה זו יכלתי להגיע רק מתוך המקום של קבלה עצמית והשלמה עם ההפסד הצורם כל כך של הפרישה הזאת. לקח לי מעט זמן להגיע לתובנות שאני עומד לחלוק איתכם, אך מהרגע שהצלחתי לענות לעצמי אני מרגיש שצעדתי מספר צעדים קדימה בתודעתי כרץ, מאמן ואדם.


בואו נעשה סדר הגיוני בדברים: למה הייתי חייב לעצור בשביל להבין? נוכחתי לדעת עם השנים שעולם הריצה כשאר העולמות בהם אנו מתפקדים כפוף לגבולות מנטליים שאותם אנו מגדירים לעצמנו. חלק מגבולות אלה ניתן לכופף באמצעות הכרת תיפקודנו במצבי קיצון ושיפור החוסן המנטלי. מאידך, כאשר מה שנבחן במצבי קיצון מסויימים זו הנכונות לקיום אותו החוסן המנטלי, אז הכלים המשרתים אותנו לדחוף את עצמנו קדימה מאבדים מיכולתם לתפקד. במצב זה יש לפרק את הבעיה לגורמים ע"י שאלת השאלות הנכונות ונתינת אמון בתהליך הפנימי שיביא אותנו לתשובות שיניחו את דעתנו. זה מצב שבו ההתקדמות לפנים מושגת באמצעות הנכונות לעצור. מצב בו הbeing גובר על הdoing. במילים אחרות, לולא עצרתי, יש סיכוי שלא הייתי מתעכב על שאלות אלה לעולם. בכך שעצרתי יצרתי עימות בין הצורך הפנימי שלי לבין הערכים שלי כרץ. ועימות, כידוע לכולכם, הוא דבר הכרחי ופורה.


לאחר שעצרתי והבנתי את הסיבה האמיתית לעצירתי הייתי כאמור חייב להגיע לתשובה מוחלטת וכנה לשאלת השאלות. את התשובה אציג בפניכם כעת כשאני מחלק ומעגן אותה לארבעת היסודות בכדי לקרקע את האמת שלי ולהדגים אותה דרך פילטר פילוסופי רחב יותר.


אדמה

שטח או אספלט,מרחקים קצרים או ארוכים, שטוח או הררי, העולם שבחוץ ולפעמים גם ההליכון תמיד יקבלו אותי בזרועות פתוחות. זהו הקנבס שעליו אני יוצר את היצירה שלי מדי יום. זה המרחב שלי להתבטא. אני לא רץ לשם הכרה...לפחות כבר לא, כשם שהרבה אמנים לא יוצרים בכדי לבדר את הציבור. האדמה לא שופטת ולא כועסת ותמיד מאפשרת את כל השפע שאוכל לתת לעצמי אם רק אהיה שלם עם היצירה שלי.


אוויר

הפרדוקס הגדול ביצירת הריצה הוא שכל רצוננו הוא להתנתק מהאדמה ככל האפשר. הריצה זאת הפעילות הטבעית שהכי קרובה לתעופה לה מסוגל האדם. אפשר לסכם את התובנה הזאת במשפט הטאואיסטי: "אנו בונים קירות לבית אך משתמשים בחלל הריק שביניהם". אם כך, בעוד שהאדמה היא בד היצירה, המרחב בו אני יוצר הוא הזמן בו אני נמצא באוויר כהנחיתה והניתור שלי קוצבים את המהלך היצירה לרגע הנתון. בנוסף, היכולת שלי להכיל אוויר בראותי ולרוקן אותו ברוגע יחסי לפעילות הפיסית בה אני עוסק, היא שמאפשרת לי את המצב המדיטיבי במהלך הריצה וממצב זה אני יכול להגיע לאותו דו שיח פורה עם עצמי שמאפשר לי הבנה והתקדמות.


מים

היכולת להזין את עצמי בדלק הנכון ולנהל את האנרגיה שלי בתאום עם המאמץ הנתון היא הזרימה החופשית אותה מחפש כל רץ ובעצם, כל יוצר. הגעה לאותו התאום הדק היא אומנות בפני עצמה המחושלת בזיעה רבה ולא מעט ניסוי ותהייה. מקום המים ביצירת הריצה הוא השילוב הנכון של האלמנטים השונים ומרכיביהם בתוך היצירה עצמה ועוד יותר מכך יכולת השילוב של הריצה והתובנות העולות בחיי היום יום. חיים הם רצף של אי ודאות והגמישות להתנהל ולהתאים את עצמנו לנסיבות המשתנות הוא המבחן ליכולת הזרימה שלנו. כשאני מתעמק בכך אני זוכר שרובנו מורכב ממים וככל שאנחנו מתרחקים מנוקשות ועקשנות ומתעלים אותם למקומות מאוד ספציפיים כך מיקום הריצה בחיינו משרת אותנו כמפלט, כאוזן קשבת וכמקום מפגש וטעינה באנרגיות חיוביות.


אש

זו התשובה המיידית לשאלה למה אנו עושים את זה לעצמנו. זו התשוקה ליצור, לחקור את עצמנו, להתקדם הלאה. המקום של האש בתודעה שלי חייב להיות ברור וקיים בכל אימון או אירוע. כל עוד יש בי חום יש בי חיים. כל עוד אני מתקדם יש בי חום. הידיעה שאני רוצה להמשיך למרות שקשה וכואב היא שנותנת ליצירה שלי כרץ את האופי הציורי והפיוטי שלה והיא גם מאפשרת לי להגשים את אחד ממטרות חיי וזה להעצים ולקדם אנשים באמצעות הריצה. אולם כדי לעשות זאת מקומה של האש חייב להיות איתן והמינון שלה חייב להיות בבדיקה מתמדת כדי לשמור את היצירה שלי על קו דק בין תשוקה לכפייתיות.

על כן התהליך שאותו אני עובר ואמשיך לעבור במהלך קריירת הריצה שלי ניתן לחלוקה לשלושה שלבים מוגדרים: A-FORM- עולה עימות בחיים, אלמנט האש נדלק, החיפוש מתחיל. FORM -נוצר דיון על העימות במהלך ואחרי הריצה, האש מבשלת את התובנות, הפיתרון לא מאחר להגיע. TRANSFORM - הפתרון מועתק ומתורגם לכלים המשרתים אותי מחוץ לעולם הריצה,האש גוברת ומושכת אלי אנשים נוספים, אני חולק את התובנות עם האנשים שסביבי.


אם כן, נסכם את התובנה הגדולה מאירוע מכונן זה. אני רץ כי זה אמצעי היצירה שבחרתי לעצמי. זה החיבור שלי לעצמי והוא מאפשר לי את החיבור לאנשים שסביבי. כל עוד אני קורא ומבין את האדמה עליה אני רץ, משתמש נכון באוויר שסביבי, מאפשר לעצמי מצב של זרימה ושומר על מינון נכון של האש בתוכי, תמיד תהיה בי החדווה לייצור ולהמשיך קדימה. זאת האמת שהספקתי לשכוח אבל תמיד הייתה שם כדי שאוכל למצוא אותה מחדש.


נקודה אחרונה למחשבה. בימי ילדותי נשלחתי ללמוד הגנה עצמית ואמנויות לחימה. הפחד הגדול ביותר שלי כילד היה לחטוף אגרוף לפנים. פחדתי לדמם ופחדתי שזה יכאב. פחדתי שזה ישתק אותי ושאהיה חסר אונים. למדתי לעטוף את עצמי בשריון הגנה ולנקוט משנה זהירות בכדי להמנע מתסריט האימה הזה. יום אחד באמת חטפתי אגרוף לפנים. זה היה בדיוק כמו שדימיינתי את זה. דיממתי מהאף וזה כאב. לקח לי כמעט דקה לקום ולחזור להכרה מלאה ואז...ואז הפכתי ללוחם חסר פחד וניצחתי את הקרב. מה שאני מנסה להגיד זה שהנפילה בריצה ובחיים זה כמעט הכרח. מה שמבדיל בין הפסד לניצחון הוא השימוש הנכון שלנו בתובנות מנפילה זו. אחרי הכל, ההגדרה הכי פשוטה למנצח זה אחד שקם פעם אחת יותר מסכום הפעמים שהוא נפל. על כן אני לא מרגיש שיש בכשלון שלי הפסד אלא הזדמנות, שעליה אני מברך וממנף לקראת ניצחון מתוק...נתראה בירושלים ב 2016.

 

  • רומן ספיבק במרתון ירושלים

    תמונה באדיבות אולטרה קצרין בשביל הגולן

סגור