יממה הרת גורל - 100 מייל של חוויות‎

| שתף |

"הקילומטרים האחרונים הם הרגעים שכל אחד מאיתנו רצי האולטרה עומל בשבילם כל העונה. פתאום הכל מסתדר לתוך רצף של הגיון וטרוף", רומן ספיבק מסכם 100 מייל.

תאריך: 10/11/14, מאת: רומן ספיבק

6:45 יום חמישי 23 לאוקטובר

והנה שוב כולנו, עשרות משוגעים לדבר. רובנו היו פה קודם, במתחם הכינוס המושקע של קיבוץ הזורע. כמעט כולנו רצנו בהקפה הזאת עד גלעד וחזור, אותם 33 ק"מ שהפכו כמעט למיתולוגיים בעיני רצי השטח של ארץ הקודש, אותה פיסת אדמה ברוכה, ולעיתים עויינת בה אנחנו הולכים לבלות את היממה הבאה. שי חזן, האב הרוחני המסור של המירוץ, נותן תדריך אחרון המתורגם באדיבות לאנגלית ולספרדית עבור מספר אורחים מחו"ל. אחי מיכאל כבר ערוך לזנק איתי ולשמש מתנדב בתחנת מפתח באמצע המסלול. אולג חברי המסור והשותף למסעותי בשנים האחרונות מבצע סידור אחרון בהרי הציוד שהבאנו לעזרתנו במשימה הארוכה שלפנינו. טובי בת זוגתי הנאמנה עוזרת לו והדאגה נראית על פניה.גיל קרמר הקולגה שלי למקצוע מאנגליה שבא להראות לבת זוגתו הטריה את ארץ הקודש מוודא שכל הציוד ההכרחי יושב היטב בחגורה הניסיונית של שורש אותה עבדכם הנאמן עזר לעצב בחודשים האחרונים. אני מחליף מילות עידוד עם מספר מתחרים שלכמה מהם אף עזרתי בייעוץ בתקופה האחרונה. כל כך הרבה מחשבות, מתחים, דאגה לפרטים, זכרונות מעונת האימונים האחרונה...הכל מתערבל בראש לרצף של אי סדר, להוריקן בלתי פוסק של תמונות שעתידות לעזוב את ראשי עם רגע הזינוק. ייחלתי לרגע הזה. עוד מספר שעות התשישות תכה בכולנו ללא רחמים והמירוץ האמיתי, לתוך מקומות של חולשה וחוסן בתוך עצמנו, יתחיל.

מספר חודשים קודם...

החתונה של אחי הייתה דוגמא לאירוע מלא בשמחת חיים ואנרגיות רעננות, כיאה להמשך להצעת נישואין שהתרחשה בקו סיום של מקצה ה-100ק"מ של אותו המירוץ בו אנו עוסקים כעת. כאחיו הבכור והסורר של החתן היה מותר לי להשתגע כמעט ללא גבולות. מי שמכיר אותי יודע שתמיד אעדיף לרקוד עד שאתאדה מרוב זעה מאשר להשתכר כלוט ולכן לא הייתה סכנה שאבזה את עצמי. עם זאת, היכנשהו בין הריקודים, השתיה והשיחות הקולחות עם החברים המשותפים והמשפחה יצא לי לחשוב על הקריטריונים שלי לזוגיות מוצלחת וכמובן על הסיבות שהותירו אותי רווק למרות כמיהתי לזוגיות. חיזקתי בליבי את המסקנה העיקרית מכל סיפורי העבר שלי. שלושת "תכונות היסוד" שעלי לחפש בבת הזוג שאיתה ארצה להזדקן הם: רגישות, מסירות ויוזמה. לשלושת אלה אני מצפה מהמשפחה, מהחברים הכי קרובים אלי וכמובן מעצמי. "כשאני חושב על זה" הוספתי בחיוך מבושם קלות "ללא תכונות אלה, לא תוכל להיות רץ מוצלח למרחקים ארוכים. האספקט המנטלי של החיים נבדק, מונצח ומתורגל ללא הרף במהלך הריצה".

כשבוע לפני...

מעבר הדירה עם טובי מלווה בשלל משברי חיים שאני מניח שפוקדים כל אחד מאיתנו כמובן שלא ציפיתי שזה ייפול לי על תקופת הטייפר אך לעולם זה לא התזמון הנכון לצרות לקרות. אין לי רגע שקט אבל למצב הזה קוראים חיים ואני מניח שלא הייתי רוצה את זה אחרת. חגורות המירוץ שעליהן שקדנו במאמץ משותף בשורש הגיעו לבסוף והייתי מרוצה מהתוצאה. המוצר נראה קל משקל, אוורירי, בעל שפע פתרונות אכסון ומוכן למירוץ. בשנים עברו הייתי עורך מסדר ציוד, פורס את כולו על שטיח ומתעד. מעבר הדירה לא מאפשר זאת וגם העדפתי לשמור את כל מהלך האימונים שלי, הריצות והלוגיסטיקה, במעטה של שקט תעשייתי, כאנטי תזה לפרסום הבלתי פוסק של קהילת הריצה של כל ריצת אימון בפארק או כל נעל חדשה שרכשו. אין לי דבר נגד האנשים האלה אך הפעם רציתי פחות לשתף בתהליך ולהראות אך ורק את התוצאות. עם זאת, התמיכה של הספונסרים השונים הייתה יוצאת מהכלל. משקפי השמש של cebe שתוכננו בעזרתם של רצי אולטרה מובילים. מאיר קנר נציג נעלי הוקה, שלא הסתפק בלפנק אותי בנעליים אלא גם נתן מזמנו לייעץ לי מהידע שלו בענף וההבנה שלו בטקטיקת מירוץ. אייל שטרן שפינק בתוספי מזון הנפלאים של high5 וגם אסף נבון האיש מאחורי הביגוד הטכני של compressport. הכל היה ערוך ומוכן נשאר רק לרוץ. זאת כמובן גם התקופה בה כל החששות עולים ובודקים עד כמה אתה איתן בדעתך ומוכן לקראת האתגר הצפוי לך. אחרי הכל, מדובר במרחק של כמעט 4 ריצות מרתון בשטח משובש, בתנאי אקלים משתנים שעשוי להימשך אל תוך הלילה. זה הולך להיות "יום ארוך במשרד" והרבה יכול לקרות. הדימיון עובד שעות נוספות בניסיון לצמצם את האי וודאות הבלתי נמנעת והגוף נכנס למין שקט לפני הסערה, טעינה הולכת ומצטברת לקראת מאמץ שיביא אותי לקצוות חדשים וירוקן אותי מאחרוני מאגרי האנרגיה שלי. מדי פעם שואלים אותי אם אני מתרגש או מפחד. אני עונה רק שאני מרגיש דרוך ומרוכז. זאת ההמתנה לאתגר שמטרידה אותי. אני מייחל לזה כבר להתחיל.

רגע אחרי הזינוק

יצאנו לדרך. הספרדי המדהים וינסנטה, ששייך לעילית רצי האולטרה העולמית, רץ לצידי, מצידי האחר חברי לאולטרה אורי גור ארי. אורי אמנם סיפר לי בשבועות האחרונים על תכניותיו לרוץ את המירוץ בשביל לסיימו בלבד אך כעת נראה שהקצב שלו אינו נופל מהקצב של הספרדי ואני בהחלט מרגיש כמו החוליה החלשה ביניהם. עם זאת, מדובר באירוע ארוך בו אסטרטגיה היא שם המשחק. אני מתעשת מהר ומאיט את הקצב יחד עם אחי שמלווה אותי בדרכו לתחנת צומת השבילים (12/20ק"מ).הספרדי ואורי נעלמים תוך מספר קילומטרים לתוך האופק ואני מתחיל להתנהל לפי התכנית שהתוויתי לעצמי ולצוות שלי. ההקפה הראשונה עוברת מהר מהצפוי. כ1.5 ק"מ לפני מאהל הסיום אני פוגש בספרדי ובאורי בדרכם להקפה השניה שלהם. הם נראים ממוקדים וטריים ואני מאחל להם דרך צלחה.

אל תוך צהרי היום

גיל ואולג עוזרים לי להחליף חגורה. אני מספר לכולם שהכל בסדר. מחליף חולצה לגופייה מיוחדת לעומס חום הצפוי לי ויוצא לדרך. הגוף עוד לא מראה סימני חולשה ואני שומר על קצב ריצה יציב באותם הקילומטרים הידועים לשימצה בדרך למעבר ג'וערה. אחי ממתיק לי סוד שהספרדי תפס מספר דקות הובלה על אורי ויוצא איתי להקפה של 8 ק"מ בה אנחנו מנהלים שיחות ברומו של עולם. אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שזה כל כך לא ברור מאליו שאחי הקטן שותף לשגעון שלי והעובדה שהוא נמצא שם לידי תורמת למצב רוחי המרומם. למרות כל זאת אני נזהר לא להגביר את הקצב ומזכיר לעצמי שזאת רק הקפה שניה ועומס החום רק עתיד להתגבר. היכנשהו בקילומטרים האחרונים של ההקפה הגוף מתחיל להרגיש את המרחק אך הכבדות הזאת כבר ידועה לי ממירוצים קודמים. כל התכנית, לרבות פרוטוקול האוכל והשתיה, מתנהלת על מי מנוחות. גיל מזכיר לי במאהל שאני מתחת לתחזית הזמן שלי ושאני יכול להרשות לעצמי להאיט. אני יוצא להקפה השלישית בגוף כבד ובציפיה לעומס חום אך מופתע לטובה כשעננים מתחילים לכסות את השמש ואיתם רוח מרעננת שמזכירה לי לראשונה שנשימות עמוקות תוך כדי ריצה הם המפתח להמשך רגוע של ההקפה. כמעט ולא נתפס לי שבסוף ההקפה הזאת אני אהיה לאחר 100ק"מ. אני נהנה מהפנים המוכרות של שאר הרצים שאני פוגש בהקפה וגם של רצי מקצה ה-200 ק"מ שהתחילו ערב קודם. הברכות שאנחנו מחליפים מחזקות אותנו וגורמות לנו לחפור יותר עמוק במסע אל תוך גבולות היכולת שלנו.

המשבר הבלתי נמנע

רבע לשש בערב. אני נכנס למאהל הסיום. אורי בדיוק יוצא להקפה רביעית ומברך אותי על מצבי עד כה. אני רואה על פניו שהוא נלחם ויודע שהקילומטרים הבאים יבחנו את שנינו, כל אחד מול עצמו. אחרי הספרדי כבר שנמצא כעת כ-10ק"מ לפנינו אף אחד כבר לא רודף. גיל מנסה להכריח אותי לאכול נודלס אך הגוף שלי לא מוכן לקבל דבר מלבד הנוזלים החמים של האיטריות. כפות רגלי בוערות והירכיים שלי מתחילות בכיווצים מרומזים. אני מרגיש את השפשופים שלי בגב מהחגורה ובשאר מקומות אסטרטגיים מעוררי תאבון... הגוף שלי לא רוצה לצאת לעוד הקפה. תוסיפו לזה את העובדה שהולך ומחשיך וקיבלתם מצב בהחלט לא פשוט. הפייסר שלי להקפה רביעית הוא דידי, מתאמן מוכשר שלי בקבוצת ה-bootcamp אותה אני מאמן. אני מודיע לו את מה שהוא כבר יודע, שהוא עתיד לקבל אותי מעט סובל ומיוסר, ומכריח את עצמי לצאת לדרך. השלב הבא זה להכריח את רגלי הכואבות להתחיל בריצה. המעבר מזוג נעליים קלילות ומרוציות של הוקה לנעליים שנחשבות ל"טנק" שטח, הייתה החלטה מבורכת. הצעדים הראשונים יותר דומים לצליעה עקומה אך לאחר מספר דקות הגוף מקבל את המסר ונכנס לקצב. כבר אין לי צורך להזכיר לעצמי ללכת בקיטועי עליה כדי לאפשר לעצמי לאכול. הגוף פשוט מכבה את יכולת הריצה שלו ברגע שהדופק שלי קופץ. אני מנצל כל ירידה ומישור כדי לעבור את 8 הקילומטרים הראשונים בכמה שיותר זמן ריצה. דידי סוחף אותי לשיחות קצרות ולא מעיקות ועוזר בכך למלחמה הפנימית שבי להתנהל לשביעות רצוני. מחזיק שיא המסלול היוצא ,טל סלע ,מברך אותי לשלום במעבר הכביש ג'וערה. אני שואל אותו בכמה זמן אורי מקדים אותי והוא עונה להפתעתי שבפחות מ-3 דקות. אנחנו מגבירים קצב וממשיכים להילחם בעייפות המצטברת. אני פוגש באורי והפייסר שלו כעבור 2 קילומטרים ושואל אותו לשלומו. אורי עונה שמצבו לא טוב ונותן את ברכתו להמשך דרכי. אני מוצא אנרגיה מאיזשהו מקור פנימי לא ברור ומושך לעבר התחנה בה מחכה לי אחי. אני מבין שמצב רוחי הטוב משפיע על כל הצוות שלי ומנצל את המומנטום להמשיך בריצה כמה שיותר. ההקפה של 8 הק"מ הבאים עוברת בנעימים בשיחות עם גידי. אני מרגיש שהחלק הקשה מאחורי ושעברנו את המשבר. עם זאת אני יודע שיש עוד כ-45 ק"מ לפני ועוד הכל יכול לקרות. אני נותן לירידה בקילומטרים האחרונים לקחת את הרגליים שלי קדימה ומצמצם דקות יקרות אותן איבדתי במאבק עם עצמי בראשית ההקפה. הנה זה בא...ההקפה האחרונה!

זה לא נגמר עד קו הסיום

היציאה לתוך חשכת הלילה יחד עם גיל שהחליט לפייסר אותי בהקפה האחרונה דמתה לתסריט ידוע מראש. שנינו בוגרי מירוצי אולטרה למרחקים שונים ועם תנאים טופוגרפיים שונים כך ששנינו הבנו בדיוק מה עובר על הגוף שלי לאחר למעלה מ-15 שעות מאמץ. גיל מנצל את כישוריו כמאמן וממקד את תשומת הלב שלי בסטיקלייט הבא שסימן את השביל ואז בהבא אחריו...ואחריו. אני מזכיר לעצמי ללא הרף לקחת נשימות עמוקות, להכניס עוד אוויר ולנסות "לגנוב" עוד מספר דקות של ריצה. אני נושא לגיל דרשה קצרה על אופי המסלול שהוא רץ לראשונה בחושך ובכך מסיח את דעתי מהכאב בירכיי שהופך לאט לאט ליותר מעיק. המתנדבים בתחנות ושאר המתחרים קוראים לעברי ומציינים שזאת ההקפה האחרונה וזה כמובן נותן עוד כוח. אחי מבחין בנו ומכריז את מה שאני כבר יודע...שבפעם הבאה שהוא יראה אותנו, עוברים לעברו בדרך לקילומטר ה-21, הוא מקפל את חלקו כמתנדב בעמדה ובא לעקוב אחרינו אל קו הסיום. הריצה בירידה לגלעד דומה למין ריחוף קסום שמדי פעם מופרע על ידי גל כאב מרגלי. אושיית האולטרה מיכל דוידסון מברכת את פנינו וגם דידי עצר למספר רגעים לחזק אותי בפעם האחרונה במסע הזה. מאותו רגע קו הסיום נראה כבלתי נמנע. גיל שממשיך במסע העידוד שלו באנגלית בריטית עם המבטא הכל כך לירי הזה ואחי שעוקב אחרינו בחיוך. הכאב בירכיי כמעט ובלתי נסבל אך עדיין מאפשר לי להזכר בכל מה שעברתי מאז 7:00 בבוקר. 6 בארים גדולים ו-8 קטנים. 10ג'לים ולמעלה מ-10 ליטרים של משקה איזוטוני. 4 עצירות להתרוקנות. פעמיים החלפת חולצה ופעם אחת החלפת נעליים וגרביים. כ-2750 מ' של טיפוס מצטבר והתעקשות לעבור את הרוב המוחלט של המרחק בריצה. הקילומטרים האחרונים הם הרגעים שכל אחד מאיתנו רצי האולטרה עומל בשבילם כל העונה. פתאום הכל מסתדר לתוך רצף של הגיון וטרוף. ריצות האימונים המפרכות במגוון שטחים. המדרגות האינסופיות של בניין משה אביב. מסילת הריצה בחדר הכושר זאוס שכיוונתי פעם אחר פעם לשיפועים ולמהירויות שמתחו את גבולות היכולת שלי. הקבוצות שאימנתי והאנשים המדהימים להם ייעצתי העונה, חלקם חולקים איתי את המסלול הזה ברגעים אלו ממש...זה הרגע לקחת את מה ששלי. הרגע להנות ממה שהשגתי. זה לא מרתון בינלאומי עם עשרות אלפי צופים בקו הסיום אבל עם זאת, זה מרגש לא פחות. כל אחד מעשרות האנשים שמוחאים לי כפיים בסיום מבין את גודל ההישג ועוצמת החוויה של אירוע כזה. אני עוצר את השעון על 19 שעות וכמעט 18 דקות. אני מרגיש מבורך ובר מזל. עשינו את זה!

8:00 בבוקר יום שישי

עברו כמעט 6 שעות מאז שסיימתי. מספר דקות לאחר הסיום היו צריכים לגרור אותי לרכב שלי ולחמם את כפות רגלי כי הגוף שלי לא יכל לחמם את עצמו לאחר ששרף כמעט 13 אלף קלוריות...והנה אני שוכב על 2 ספות מחוברות ומכרבל את טובי שעשתה כל כך הרבה למעני ביממה האחרונה. אנשים ניגשים לברך אותי ואני מברך אותם על הישגיהם .איתן פינקרט שהתייעץ איתי ויצא איתי למספר אימונים מתיישב לידי ומודה לי. הוא עתיד לעלות על הפודיום לידי עוד כשעתיים ואני גאה בו. אני משחרר את אחי מלהמתין לפודיום ומטיל עליו את המשימה של לקחת את גיל ובת זוגתו לשדה התעופה. אני אסיר תודה לכל הצוות שלי על שלקחו חלק בהרפתקאה האפית הזאת. אין לי ספק שלא הייתי מצליח לעשות זאת באותה היעילות ללא האנשים המדהימים האלה. וכן, יש עוד משהו...לא תאמינו, אבל כבר עכשיו אני רוצה עוד. אני יודע שיעברו ימים ארוכים עד שיעבור הכאב ברגלי וייקח לי זמן מה לעכל את גודל החוויה שעברתי אבל התאבון להתקדם הלאה כבר קיים ולהישאר רעב זה מה שאני מאחל לכם הקוראים בכל אתגר בו תבחרו.
 

  • רומן ספיבק

    צילום: ערן ירדני

סגור