מדוע אנחנו רצים ? או מספר מילים על מוטיבציה

| שתף |

"רובינו לא רצים בשביל הבריאות לבדה. אנחנו רצים מהמקומות שבהם קשה לנו או לא טוב לנו. אנחנו רצים אל חשיבה שונה, תובנות חדשות, מרחבים של שקט, מרחבים של יכולת"

תאריך: 08/08/13, מאת: רומן ספיבק

כל כך הרבה פעמים עולה השאלה הנצחית הזאת. למה אנחנו עושים זאת לעצמנו? מהי הסיבה האמיתית שיושבת עמוק בתוך נבכי נפשינו ואינה נותנת לנו מנוחה עד שנצא מבעד לדלת אל תוך מסע עצמי של כיסוי מרחק מהול בנשימה מאומצת, אגלי זיעה ואנדורפינים שגורמים לאותו חיוך מפורסם שפשוט לא יורד. כבר מזמן הובהר שבעוד שהריצה תורמת לבריאות אם מתבצעת נכון ובמינונים נכונים עבור הרץ, הרי שרובינו לא רצים בשביל הבריאות לבדה. אנחנו רצים מהמקומות שבהם קשה לנו או לא טוב לנו. אנחנו רצים אל חשיבה שונה, תובנות חדשות, מרחבים של שקט, מרחבים של יכולת. הריצה היא מסע של גילוי ושיפור עצמי, המנטלי והפיזי.
הרשת מלאה בסרטוני מוטיבציה מופקים היטב, לצד כאלו חובבניים יותר. במהלך השנים האחרונות ישנו סרטון אחד שאני חוזר וצופה בו כי למרות איכותו הירודה יחסית הוא ממחיש לי את האני מאמין שלי ושל רצים רבים איתם אני חולק את עולם הריצה:

 

אז מה בעצם אתם רואים בסרטון הזה?

הסאונד המונוטוני המלווה את הסרטון זאת הנעימה מרגע הניצחון הלקוחה מתוך אחד מסרטי הספורט המפורסמים והחשובים ביותר: "יום ראשון הגדול" (Any given Sunday). לדעתי, המנגינה מצליחה להכניס את הצופה לאותו מצב מדיטטיבי שבו המחשבות נעות לאט והעולם הופך לאבסטרקטי הקורה במהלך הריצה.

Why do you run?

Because an alaskan winter is not a weakness.It is my strength
סרטון חובבני שצולם בשעת אימון אינטרוולים על מסלול מושלג באלסקה. השלג ההולך ונערם והטמפרטורה שנמצאת רחוק מתחת לקו האפס לא מאיטה את הרץ.

Because I have to believe. Even if they don't
ג'ואן בנואה מובילה ומנצחת במרתון האולימפי הראשון לנשים בלוס אנג'לס 1984. הריצה המופתית שלה והניצחון האצילי לכל תשואות אלפי צופים הפכו לרגע מכונן עבור נשים בספורט. לאחר האירוע הזה מרתון נשים הפך להיות ספורט פופולרי ומסוקר.

Because knowing I gave everything…means everything
ספרינט הסיום המטורף של דיית'ן ריצנהיין באליפות ארה"ב במירוצי שדה ב-1999. הסיומת הזאת הביאה אותו לקצה גבול היכולת ועל סף עילפון, אך גם קיבעה אותו בתודעת עולם הריצה האמריקאי ככשרון עולה וסללה את ראשית דרכו לנבחרת הריצה האמריקאית.

Because of my father…because of my son
הסיפור המרגש מאחורי הדרמה בחצי הגמר 400 מ' במשחקים האולימפיים בברצלונה 1992. דרק רדמונד התאמן רוב חייו לרגע הזה וגם עבר מספר ניתוחים בגיד האכילס כדי להגיע בכושר שיא למשחקים האולימפיים. 175 מ' לפני קו הסיום הוא קרע את שריר הדו ראשי ירכי ונפל על הקרקע מרוסק מכאב. לאחר שהתעשת על עצמו הוא השתחרר מאחיזתם של הפרמדיקים והחל לצלוע על המסלול בדרכו לקו הסיום. אביו של דרק דילג מעל הגדר וחמק מאנשי האבטחה כדי לתמוך ולעזור לבנו לחצות את קו הסיום. התמונה של דרק כורך את זרועותיו סביב אביו ומייבב בבכי הפכה לסמל של תמיכה ועזרה וגם עדות לכך שלפעמים בחציית סף כאב יד ביד עם האנשים הקרובים אליך יש מימד של ניצחון.

Because I had to try…again
כנראה מקצה ה-5000 המרגש בכל הזמנים. סטיב פריפונטיין, אגדה אמריקאית שזכאי לכתבה נפרדת מנסה את כוחו פעם אחר פעם בשביל להביס את יריבו לאסה וירן. פריפונטיין תקף ארבע פעמים בשתי ההקפות האחרונות ונלחם על המקום הראשון עד למאה המטרים האחרונים. הוא היה הצעיר מבין הרצים ולא מנוסה אך הוא נלחם על הזהב כאילו זו הייתה המדליה היחידה אך בסוף הגיע רביעי. לימים אמר המאמן האגדי שלו והאיש שהקים את נייקי, ביל בוורמן: "אם הוא היה מכוון למקום שלישי או אפילו שני הוא היה משיג את המטרה אך "Pre" לא מכיר עוד מקום חוץ מהמקום הראשון ואין דבר שיכול לספק את המאמן שלו יותר מהעובדה שנתן את הכל".

Because this is more than just a line on the road. And we are more than just finishers
עבור שתי המתחרות באליפות העולם לאיש ברזל בקונה, הוואי 1997, זה היה פיניש שלעולם ייחרט בזכרונן כחוויה כואבת ומשתקת שהביאה את שניהן לגבול היכולת שלהן ומעט מעבר. שיין וולץ' ווונדי אינגרהאם סבלו בקילומטרים האחרונים מהתייבשות ומהתכווצויות שרירים קיצוניות. מצב זה הביא אותן מריצה לצליעה ומצליעה לזחילה על ארבע בכוחותיהן האחרונים אל קו הסיום. הסרטון הזה הפך להיות ויראלי ברגע ולצד היותו מעט מצחיק הוא גם עדות לחציית מחסומים, התמדה ונחישות.

Because when I do, there is always the chance to be extraordinary
איך אפשר לסיים סרטון מוטיבציה בלי להזכיר את היילה "הקיסר" גברסלאסי. על הסיום המרהיב הזה בסידני 2000 כבר דובר רבות. זהו רגע היסטורי שבו שני ענקי הריצה פול טארגט וגברסלאסי נלחמים על המקום הראשון בתצוגת מהירות אתיופית וקנייתית. הניצחון המרהיב הזה היה אחת הפסגות בקריירה המפוארת של היילה וקיבע את מעמדו בעולם כאחד הרצים הגדולים אם לא הגדול מכולם.

לסיכום, עולם הרצים קם בבוקר והולך לרוץ או חוזר מהעבודה ויוצא לריצה בעיקר עקב שלוש סיבות עיקריות:
1. תחרותיות ומועדון רצי העילית- רובנו בחיים לא נגיע לשם, אך יש יחידי סגולה שמתפרנסים מלטוס נמוך ולקדם את גבול היכולת האנושית.
2. בריאות מנטלית ופיזית ותחושת ההישג- כאן נכנס העקרון המפורסם שמה שאתה לומד באימונים היום-יומיים ובתחרויות על עצמך, הופך אותך לאדם טוב יותר ונותן לך כלים להתמודד עם שאר בעיות החיים.
3. אנשים אחרים וסיבות אחרות- המגמה של לרוץ למען ארגוני צדקה שונים הפכה לאחת מהסיבות המרכזיות להתאמן ולהתחרות במרחקים ארוכים וארוכים יותר. לדעתי זה מעיד על רוח הרצים ועל רוח הספורט בכלל ומקדם את המוסר והשליחות האנושית כמה צעדים קדימה.

זאת גם ההזדמנות לספר לכם שבדיוק מהסיבה הזאת אני מקיים את ריצת הלילה הרביעית שלי בהר איתן למען עמותת איל"ן לילדים נפגעים. הריצה תתקיים בין ה-23 ל-24 באוגוסט בלילה בין שישי לשבת בין חצות ל-6:00 בבוקר. אתם מוזמנים להרפתקאה של ריצה לאור ירח ולאור הזריחה. בשבילי לרוץ עם אנשים מדהימים כמוכם ולתרום את חלקי לעולם טוב יותר זו תשובה מספיק טובה לשאלה למה אנחנו רצים...
 

 

סגור