גם מרוצים קטנים יכולים להפוך לגדולים

| שתף |

דני בורשבסקי מסכם את מרוץ שהם, שגרם לו להבין עד כמה חשוב להשתתף דווקא במרוצים הפחות גדולים אבל יותר מאתגרים

תאריך: 24/05/13, מאת: דני בורשבסקי

סיפרתי השבוע לחבר מהעבודה, רץ ותיק, שביום חמישי אשתתף במרוץ שהם ושבשבת שעברה רצתי ב"מלאכיות הדממה", ואיזה קל היה השטח של רמת אביב לעומת השטח של ניר אליהו שבו רצתי שבוע קודם לכן. אותו חבר שמשיחות בינינו כבר יודע שהמטרות שלי הן ריצות מרתון שאל אותי "למה בעצם אתה עדיין משתתף במירוצי 10 קילומטר?"

הוא שייך לאסכולה שאני מכיר די טוב, של רצים שלא נוהגים להתחרות יותר מדי בין המרתונים בהם הם משתתפים. אולי בגלל שהם כבר מעבר לשיא, אולי בגלל שהם חוו וראו הרבה – אף פעם לא התעמקתי בזה. אני בטח לא אשפוט אותם כי אני סוחב איתי ותק ריצה של שנה וחצי בלבד. מצד שני, אשתי מעידה על כך שכשאני יוצא מהבית למרוץ אני נשמע לה כמו מישהו שיוצא למסיבה טובה. "זה בדיוק ככה, אפילו יותר טוב", אני אומר לה ומוסיף: "וההבדל העיקרי הוא שאני אחזור צלול". אז כן, כבר הבנתי את זה, אני אחד מאלה שמתלהבים ממרוצים. מה לעשות, אני מאוד תחרותי עם עצמי, אני אוהב את האווירה הזאת, את הרעיון שאחרי כמעט 20 שנה ללא תחרויות אני חוזר לעשות את זה, אז אולי הפעם אני לא בולט ומעניין בעיקר את עצמי, גם זה משהו.

אבל זה לא רק הכיף שלי, חלק מהעניין זה גם הרבה סבל. מה שמדהים במרוצים השונים, בין אם הם קלים או קשים, כביש או שטח, הוא שלאחד כמוני, ויש כמוני רבים – יש כל כך הרבה מה ללמוד, וכל פעם זה משהו אחר. בסך הכל, רוב הרצים החובבנים נעזרים בטיפים של מאמנים ולעיתים בריצות משותפות, אבל את רוב הדברים אנחנו לומדים על בשרנו. פעם אני לומד על פתיחה מהירה, פעם אני לומד על ריצה בעליות, פעם על התאמת הקצב למזג האוויר וכו'.

מרוץ שהם שהתקיים ביום חמישי בערב מאופיין בעליות קשות. האמת היא שזה לא ממש הפחיד אותי בתור מי שמתאמן בכוכב יאיר, שדי מזכירה את שהם. מצד שני, הייתי בשהם גם בשנה שעברה, אז המארגנים נאלצו לשנות את המסלול לשתי הקפות שהיו יותר קלות מהמסלול המסורתי של המרוץ, שחזר השנה. הקושי של המסלול הזה, כשהשיא הוא עלייה רצופה של 800 מטרים על שביל העפר המקיף את היישוב, ירידה קטנה ועוד עלייה של כמה מאות מטרים (כל זה בין הקילומטרים 5-7) עלול לבלבל גם "מזוכיסט עליות" כמוני, שבאמת נהנה מהן באימונים וכבר נרשם ל-33 קילומטרים בסובב עמק.

האמת? לא למדתי משהו חדש על עליות במרוץ שהם. כפי שציינתי, אני נוהג לרוץ המון בעליות. חשבתי על זה כשהורדתי דופק בירידה המשמעותית בין הקילומטר השביעי לשמיני. מצד אחד אני נח כרגע, מצד שני אני יודע שיש לי עוד שתי עליות עד לקו הסיום. מצד אחד לא כואב לי כלום ואני מרגיש טוב, מצד שני אני רואה בשעון שאני רחוק מהקצב של השיא האישי שלי. ואז בתום הירידה ותוך כדי ריצה על שיפוע קטן שמקשה קצת, נוחתת עליי מחשבה זדונית שאני לא יודע מהיכן הגיעה. השטן שבתוכי לא רק ששואל אותי "בשביל מה אתה צריך להמשיך?", הוא גם צועק עליי "בשביל מה אתה צריך את התחביב הזה אם זה גורם לך לסבול?". דברים כאלה לא קרו לי בשני מרתונים, אבל מסתבר שזה יכול לקרות אפילו בריצה ל-10 קילומטרים.

למזלי יש לי גם מלאך, והוא אומר לי "אתה רוצה להרגיש הכי טוב בעולם? אל תתייחס אליו. תוריד קצת קצב אם צריך ותגיע יפה לקו הסיום. סמוך עליי, אין יותר טוב מזה". אחרי הדיאלוג הזה אני מבין שהמשברון הקטן הזה אליו נקלעתי היה באמת משברון פצפון, שאולי בנקודת זמן שונה או סיטואציה אחרת לא היה מורגש. יתכן שזה קרה לי כמה פעמים בעבר, אבל בכל פעם זה יכול לבוא בצורה אחרת. אני פשוט מתעלם, חוזר לרחוב הראשי של שהם, שומע את המוזיקה ופשוט ממשיך לרוץ כאילו לא קרה כלום. אני חוצה את קו הסיום בזמן בינוני מבחינתי אבל עם חיוך גדול ושתי תובנות חשובות: 1. התוצאה אף פעם לא חשובה כמו ההרגשה הפנימית, וכשאתה מסיים מרוץ ויודע שעשית את כל מה שצריך בהתאם למה שאתה יכול – זו הרגשה עילאית. 2. זה מדהים כמה אפשר ללמוד מכל תחרות, מכל עליה, מכל נפילת מתח אפילו אם היא רגעית. אני לא רואה את עצמי מפסיק להשתתף במרוצים לעולם.

 

 


 

  • צילום: ליליאן ביטון

סגור