הפעם הראשונה שלי – הפעם השניה

| שתף |

"עם כל הכבוד למרתון טבריה הנהדר, העידוד במרתון "ישראמן" היה מורגש יותר וזו נקודת זכות גדולה מאוד לכל תחרות שמתקיימת בפארק הירקון". דני בורשבסקי רץ במרתון "ישראמן" וסיים בהצלחה כדי לחזור לספר לנו.

תאריך: 24/03/13, מאת: דני בורשבסקי

אני זוכר שתוך כדי ההכנות שלי למרתון טבריה 2013, הראשון בחיי, רץ מנוסה יותר סיפר לי איזה מדהים זה שאנחנו כל כך סובלים לאורך המירוץ, ועל קו הסיום,בערך חמש דקות אחרי שחוצים אותו, כבר חושבים על המרתון הבא. האמת היא שבאותו רגע שהוא דיבר על זה, כשבוע לפני המרתון, לא היה לי נעים לספר לו שאני כבר את ההחלטה שלי עשיתי ולמרות שאני חדש בכל העסק הזה – הבטחתי לעצמי שאני הולך על שני מרתונים ברצף עוד לפני שהשלמתי את המרתון הראשון שלי. כשסיימתי את טבריה ועמדתי בציפיות שלי, כל כך נהניתי מהרגע כמובן אבל במקביל כבר הייתי בטוח במה שאני אעשה שבוע לאחר מכן.

וכך הרץ חסר הניסיון, אני, שלפני שנה וארבעה חודשים בקושי סיימתי מירוץ 10 קילומטרים, אימצתי לעצמי דבקות מופתית במטרה, על אף כל ההפצרות של ותיקי קבוצתי, במיוחד הרופאים שביניהם, שאמרו לי "למה?". אמרתי להם כבר אז את מה שאמרתי לאחר מכן במשך חודשיים לנשים שכל כך דואגות לי, אשתי ואמי. פשוט הסברתי שבמרתון השני שלי, שיהיה מרתון תל אביב, אני לא מתכוון לשפר את השיא האישי שהשגתי בטבריה. אני רץ אותו כי אני רוצה ליהנות מאווירה אחרת של מרתון, וכי אני חייב להרגיש שוב פעם את האופוריה הזאת שנשארת איתך שבוע אחרי שאתה חוצה את קו הסיום.

האימונים למרתון שני ברציפות לא היו אידיאליים. הם התחילו טוב, אבל לקראת הטייפר הרגשתי מותש, ואם זה לא מספיק, בשבוע האחרון שלפני הטייפר חליתי בשפעת והפסדתי את הריצה המסכמת האחרונה. לא היה לי זמן להשלים אותה (בדיעבד כן אבל מי יכל לדעת), וכל זה רק חיזק את הדברים שאמרתי על לרוץ מרתון עם חיוך ובהנאה, בלי לחשוב על תוצאה. הדחייה הראשונית של מרתון תל אביב המלא בילבלה אותי מאוד. למרות שבתור עיתונאי ספורט הייתי מהראשונים לדעת עליה, לא הצלחתי להבין בעצמי מה כדאי לי לעשות. מרוב שחשבתי על זה שאני כבר לא אזכה לטעום מהאווירה של מרתון תל אביב האמיתי, די ויתרתי על כל העניין. ביום שאחרי לא התעוררתי ב-5:20 בבוקר לריצה, ו"זרקתי" במשך כשלושה ימים שאפילו כללו בילוי, שתיית אלכוהול ואוכל לא בריא במיוחד, כנראה שהרגשתי סוג של חופש. ביום שישי יצאתי לריצת בוקר, וגיליתי שאני די לבד כי החבר'ה שהתאמנתי איתם יצאו לריצת חימום בחצי מרתון תל אביב. משום מה לא חשבתי על האפשרות "להתחמם" שם ולספוג אווירה. שוב, אולי בגלל כל הביקורות שהיו מסביב על עצם קיומו של האירוע הזה. דווקא הדברים שקרו באירוע הזה גרמו לי משום מה כן לרצות לרוץ במרתון המלא, ועוד באותו היום החלטתי שאני הולך על מרתון פארק הירקון. כשהוא בוטל, הבנתי סופית שאולי הכל מלמעלה, שוב הברזתי ליומיים מאימוני הקבוצה, ושוב יצאתי (אני ממש לא בליין, אבל אווירת 'סוף מסלול' מחייבת).

כשיצאה ההודעה על "מרתון ישראמן" עשיתי מיד טלפון כדי לשמוע מה אומרים אותם ותיקי הקבוצה שמייעצים לי כל כך הרבה. הם אמרו שהולכים על זה והייתי מהראשונים להירשם. הרגשתי כל כך רחוק מלהיות מוכן למרתון כמו שהייתי לפני טבריה, ידעתי שזה אמור להיות מרתון משעמם בגלל 4 ההקפות שאני מכיר כל כך טוב, הבנתי שזה אפילו אירוע די "מחתרתי" שכמה גורמים ניסו למנוע, אבל עצה אחת של חבר, שאמר לי "אתה כבר שם. פשוט תסמן V על עוד מרתון", עשתה את העבודה ולמרות שהרגשתי כמו מישהו שיכול לרוץ מקסימום חצי מרתון, החלטתי ללכת על זה ואפילו התרגשתי ככל שהזמן חלף עד למירוץ.

בוקר המירוץ – מתעורר ב-4:00 בבוקר וב-5:15 חונה ברידינג. האיזור שהכרתי פעם בתור איזור בליינים בשעות האלה של שבת בבוקר הפך למתחם "משוגעים" שלא ממש מבינים לקראת מה הם הולכים. המרתון ה"הזוי" יצא לדרך ובמשך הקפה מלאה אחת אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי כל הרעיון הזה של ההקפות הוא דווקא טוב מנטאלית. האמת היא שעד לזמן כתיבת שורת אלה לא הצלחתי לגבש דעה בנושא, אבל דבר אחד ברור – אני לא מצליח להבין למה בכל מרתון (מהשניים שעשיתי) אני "זוכה" לרוח פנים מטורפת. במקרה הזה, בקטע שבין חוף תל ברוך לגשר של רידינג, וזה קרה ארבע פעמים במהלך המירוץ. מה שכן, העובדה שעוברים ארבע פעמים בנקודת הזינוק/סיום אפשרה למשתתפים ליהנות מעידוד מאסיבי של הקהל, שרק הלך וגדל בכל הקפה. עם כל הכבוד למרתון טבריה הנהדר, העידוד במרתון "ישראמן" היה מורגש יותר וזו נקודת זכות גדולה מאוד לכל תחרות שמתקיימת בפארק הירקון.

שלוש הקפות, ואני מרגיש נהדר כמו רץ מורעל שהתכונן היטב למרתון הראשון שלו. בהקפה הרביעית אני מתחיל להרגיש חזק מאוד את העייפות שלי, עייפות של אימונים למרתון שהתחילו ב-10 לספטמבר והסתיימו רק היום. כשהקצב יורד, ואני מבין את מה שהבנתי כל הזמן אבל מקבל חותמת לזה שאין סיכוי לרדת מ-3:39 שעות ולשבור שיא אישי, אני מאט את הקצב, בגלל אותה רוח פנים מטורפת ליד הים. אני מוריד את הקצב ובמקביל משלם את המחיר על ההימנעות שלי מכדורי מלח, שהבטן שלי ממש לא מסתדרת איתם ועוד לא מצאתי דרך לפתור את זה. אני מתחיל להרגיש מתיחה חזקה מאוד בתאומים, וכשאני בקילומטר ה-38 שלי, אני מבין שלא כדאי להסתכן בפגיעה גופנית (כך לפחות זה מרגיש) כי ההבדל בין 3:40 ל-3:50 ממש לא משמעותי מבחינתי במירוץ הזה. את ארבעת הקילומטרים האחרונים העברתי ב-15 שניות ריצה ו-15 שניות הליכה, כשבקילומטר האחרון כבר הגעתי למצב של לצרוח מכאבים. 150 מטרים לקו הסיום, כשהקהל מעודד בטירוף משני הכיוונים, אחד המתנדבים חושב שאיבדתי אוריינטציה ולא מבין למה אני לא רץ. לא רציתי להסביר לו, רציתי שיהיה מרוצה – הוא עבד קשה. העברתי עוד 100 מטרים אחרונים בריצה, אחרי הכל זה סוף מסלול של חצי שנה. אגב, 100 המטרים האלה עשו את ההבדל בין 3:50 ל-3:49 בו סיימתי, אבל זה ממש לא משנה.

אולי לפני המרתון הראשון שלי לא הייתי חותם על תוצאה כזאת ובטח שלא על עצירות בקילומטרים האחרונים, אבל מרתון זה כנראה דבר כל כך מיוחד, וכל מירוץ כל כך שונה מהשני במיוחד בנסיבות שקרו כאן בשבועיים האחרונים. סיימתי את המרתון הזה בסיפוק אדיר, ועם תובנות חדשות שקשורות לחשיבות של התוצאה וה"הופעה". וגם, כעת אני באמת מרגיש שקיבלתי מנה גדושה של אופוריה, שתשאיר אותי עם חיוך להרבה זמן. מה שכן, אחד כמוני מחפש אקשן לעיתים קרובות. השילוב של הריצה היום, הים שראינו כל כך הרבה על הדרך ורוכבי האופניים שבפארק עשה את שלו. הקיץ כבר בפתח, אני הולך על הטריאתלונים.
 

  • צילום: צלם הבית - עומר מנוס

סגור