הפעם הראשונה שלי – מתחילים לראות את הסוף

| שתף |

"אני לא יודע מה יקרה במרתון טבריה, אבל אני יודע שכרגע אני מסיים את אחת התקופות הקשות בחיי". דני בורשבסקי מתחיל לראות הסוף....

תאריך: 23/12/12, מאת: דני בורשבסקי

עם כל הכבוד למרתון עצמו, גם לסיים תכנית אימונים מפרכת ולהרגיש טוב זה משהו שיכול להיחשב להישג. ועכשיו נותרו שבועיים וחצי למלחמה המנטלית נגד "יצר הרע".

אני זוכר כל כך טוב את סופו של שבוע האימונים השני שלי בתכנית למרתון טבריה. סיימתי ריצת 18 קילומטר, הרגשתי טוב, פתחתי את הקובץ של תכנית האימונים במחשב וסימנתי וי על עוד שבוע, השני בסך הכל. מצד אחד הרגשתי מצוין, מצד שני גילגלתי את התכנית כלפי מטה וראיתי שיש עוד כל כך הרבה לרוץ עד לסוף השבוע ה-15 למשל, בו אני נמצא כיום. בזמן כתיבת שורות אלה נותרה לי עוד ריצת 35 קילומטר בקצב קל ואני נכנס לטייפר. אני לא יודע מה יקרה במרתון טבריה, אבל אני יודע שכרגע אני מסיים את אחת התקופות הקשות בחיי, תקופה שכללה פרט לאימונים גם ילדה שלישית במשפחה ועומס מטורף בעבודה.

סיפרו לי כל כך הרבה על החלק הקשה של האימונים למרתון, הכינו אותי לבקרים הקרים של האימונים האינטנסיביים הקשים, ללילות הקשים שבהם נאנקים מכאבים (אם לא לוקחים מגנזיום לפני השינה, ולא לקחתי), וגם הזהירו אותי מפני העובדה שיחסית למרתונים אחרים בקבוצת הריצה שלי, לזה שיהיה בטבריה יוצאים יחסית מעט מאוד חברים, ואת שותפיי לתכנית האימונים הנוכחית אפשר לספור על כף יד אחת.

ובכל זאת, הכל מאחורי. פרט לארוכה האחרונה, נותרו לי שבועיים "כיפיים" של הפחתת עומס, שכוללים ריצות ארוכות של 21 ו-20 קילומטר – מי היה מאמין פעם שאני עוד אחשוב על האפשרות לצאת לבלות ביום שישי שלפני ריצת ה-21 בשבת בשש בבוקר? אני לגמרי רציני. זה המצב שהגעתי אליו, אני יודע שאם וכאשר אחצה בבטחה את קו הסיום של מרתון טבריה, אני ככל הנראה אכנס לסערת רגשות ואזדקק לשבוע כדי לבטא אותה במילים, אני מתכונן ל-10 לינואר כאל אחד הימים המשמעותיים בחיי ואני כל כך מצפה לכיף הגדול שאני אוכל להפיק ממנו (והלוואי שלא יהיו תקלות בדרך). מה שכן, אני כבר מרגיש כל כך מסופק. התחלתי להבין את זה למען האמת, עוד בתחילתה של ריצת ה-36 קילומטר המסכמת, ריצה שבה כיוונתי לרוץ בקצב מהיר את 9-10 הקילומטרים האחרונים, ועשיתי את זה מצוין.

נזכרתי לפני הריצה הזאת בתקופה שבה הצטרפתי לקבוצת הריצה שלי לפני כעשרה חודשים. באחד האימונים הראשונים שלי שמעתי על ההכנות של כמה מהרצים שם לקראת הריצה המסכמת שלהם למרתון תל אביב. כמו הרבה דברים שנראו לי בשמיים פעם, גם זה נראה ונשמע לי מופרך לגמרי – לקום בשבת בבוקר ולרוץ 36 קילומטרים. והנה, עשרה חודשים אחרי אני קם בשבת בבוקר עם חיוך, ומרגיש שאני יוצא לעוד אימון. לא עשיתי מזה עניין, וסיימתי את זה כמו שצריך כדי להבין בסופו של אותו אימון כמה אני מרוצה מעצמי ומהדרך שעשיתי, בזמן שנראה קצר יחסית.

ועכשיו יש רק את מרתון טבריה בראש, ועם כל ההתלהבות שלי, יש בי גם לא מעט פחד. ממזג אוויר שיכול לא להתאים, מפציעות של הרגע האחרון, אבל בעיקר מעצמי. אני מאוד רוצה להגיע למרתון הזה בצורה אחראית, כולם מזהירים אותי מזה כי אנשים שמו לב שעברתי התקדמות יפה באימונים. אני חושש שההתלהבות שלי תוביל אותי לקצב מהיר מדי שאני אשלם עליו ביוקר בקילומטרים הקריטיים של המרתון. הכל מודע, ואני עדיין חושש – לא יודע למה. כנראה שאני קצת למוד ניסיון מההשפעה של האדרנלין אחרי יריית זינוק במירוץ גדול, ועוד מירוץ שהתכוננתי אליו ארבעה חודשים.

אני כבר מרגיש בגוף וברגליים שאני יכול לסיים מרתון בכיף, ואולי אני חושב יותר מדי על התוצאה היפה שאני רוצה להשיג, מאשר על לסיים את המרתון בחיוך. אחרי הכל, דאגתי שגם אשתי והילדים יהיו שם כדי לחכות לי בקו הסיום. למען האמת, אחרי חצי מרתון בית שאן שבו לא הצלחתי לרוץ ב"נגטיב ספליט", עבדתי על זה בריצות הארוכות באימונים, ומבחינה פיזית אני מרגיש יותר ממוכן לעשות את זה. כעת נותר רק לראות אם ה"יצר הרע" לא ישתלט עליי בזמן המרתון עצמו. אומרים שריצה למרחקים ארוכים משנה הרבה דברים בחיים, לא רק בלו"ז שלהם. אני מקווה שבמקרה שלי, במרתון טבריה, אוכל להוכיח לעצמי בצורה ברורה, ואולי קצת באיחור, שאני יכול להיות אחראי.
 

  • © rachwal - Fotolia.com

סגור