הפעם הראשונה שלי - איפה הקיר?

| שתף |

הריצה הראשונה בחיים ל-35 קילומטרים עברה בשלום, אפילו בכיף – אז מתי מתחיל הסיפור האמיתי? וגם, למה רוכבי האופניים בפארק הירקון כל כך מעצבנים?

תאריך: 02/12/12, מאת: דני בורשבסקי

ממש מבלי לשים לב, כבר סיימתי את השבוע ה-12 שלי בתכנית האימונים לקראת מרתון טבריה, שבוע שהסתיים בקפיצת מדרגה רצינית מבחינת הקילומטרים, כשהריצה הארוכה שלי הייתה ל-35 קילומטרים. עד לשבת האחרונה, רצתי לכל היותר 32 קילוטמטרים. למרות שריצת ה-32 תוכננה בצורה כזאת שאת הרבע האחרון שלה רצתי מהר מאוד, ולמרות שידעתי שריצת ה-35 אמורה להיות קלילה יותר, הלחיצו אותי דיבורים שונים ששמעתי מסביבי. קולות שדיברו על כך שאפשר לפגוש את אותו קיר מפורסם גם באימונים, שהקיר הזה בא למעשה להסביר לנו שזה לא משנה באיזה זמן אנחנו רצים, הוא מופיע כשעושים את זה יותר מדי. זו הסיבה שהרגשתי קצת לחוץ, ורק בזכות העובדה שאת הריצה הזאת תיכננתי לקצב יותר איטי מאחר והמטרה שלי הייתה לרוץ לראשונה בחיי יותר משלוש שעות, ולא קצת יותר. תוסיפו לזה את העובדה שהשבת האחרונה הייתה חמימה ויבשה, כך שהיו לי לא מעט קילומטרים של חשש.

אני חולה על ההתעלות הזאת, שאותה חווים כנראה רק בפעם הראשונה שבה מתאמנים למרתון. הרגע שבו השעון מראה לי מספר שמעולם לא ראיתי, מספר שמעולם לא חשבתי שאני אוכל להגיע אליו. פעם זה היה 23 ו-27, בשבועות האחרונים זה הפך ל-30 ו-32 והנה אני פתאום כבר עובר את הצפצוף של 32 וממשיך בשלי. לא רוצה להתרברב, אבל אני לא מרגיש שום קיר. הדבר היחידי שאני מרגיש זה שאני רוצה לסיים את זה מהר ושאני יכול להגביר מהירות – אז אני עושה את זה. וכן, ברור לי שאם הקיר מגיע, רוב הסיכויים שזה יקרה במרתון עצמו, אבל אני בהחלט מעודד ובכל פעם מחדש מהתפקוד שלי כשאני מגיע למחוזות שבהם מעולם לא ביקרתי. ובריצה עצמה, למרות שאני נמצא בשלב שבו המטרים בקושי זזים ב"גארמין", אני נהנה לראות את ה-33 מתחלף ל-34, ואת ה-34 מתקרב ל-35. דרך אגב, כשאני עוצר בקילומטר ה-35 ומסיים את האימון אני פוגש אותו, את הקיר. בניגוד לתפקוד שלי 10 קילומטרים לפני כן, אני מבין שהגעתי לנקודת אל-חזור. זו ככל הנראה נקודה שאם אני עוצר בה, אני פשוט לא יכול להמשיך לרוץ. אני מסיק מהאימון הזה שחשוב מאוד לא לעצור בקילומטרים האחרונים של המרתון, אבל אני גם אומר לקיר, אם זה אכן היה הוא, שבפעם הבאה שניפגש אני גם אהיה מוכן יותר עם כמה כדורי מלח, משקה איזוטוני וכל מה שימליצו לי לקחת – יהיה בסדר.

רוכבי האופניים בפארק הירקון

למרות שאני מכוכב יאיר, פארק הירקון וחופי הים של תל אביב הפכו לבסיס האימונים הקבוע של הריצות הארוכות שלי בשבועות האחרונים, כי אנחנו חווים מספיק עליות באמצע השבוע ובטוחים בעובדה שלא נועדנו כדי לסבול עד כדי כך. מה שכן, צריך להתרגל לכל כך הרבה דברים בפארק הירקון. בשבילים מסויימים, הולכי הרגל האיטיים הופכים פתאום ל"איום על האנושות" – אתה מגיע לקילומטר ה-24 שלך, משייט על הטיילת בתל אביב מבלי לשים לב לקצב כי האוויר כל כך נעים, ואז אתה מגיע לאזור חוף מציצים ומזהה הולכי רגל מלפניך ועוד זוג הלכים בקו מקביל בשביל השני. הלך כל ה"שיוט", אתה תופס קריזה ומי בכלל שם לב שמדובר באנשים נחמדים ותמימים שבסך הכל רוצים ליהנות מפעילות ספורטיבית בריאה, בניגוד אלינו כמובן. למען האמת, במקרים כאלה אתה מבין בסופו של דבר שה"מתלהב" הוא אתה. מצד שני, אני לעולם לא אצליח להבין את רוכבי אופני ההרים בפארק הירקון. בשבת האחרונה כבר הגעתי למצב שאני, תל אביבי מלידה ש"התקלקל" רק בשנות השלושים לחייו, צחקתי על מישהו אחר שהוא "תל אביבי". אני רץ עם שותפיי לאימונים על שביל בפארק הירקון, היינו ארבעה. מאחורינו שומעים פתאום גלגלים. לא מישהו שמצפצף, גם לא מישהו שצועק "סליחה", אלא מישהו שכמעט ודורס אותנו בגלל התעקשותו להישאר על השביל, ואחר כך עוד מסנן לעברנו "מה ההתעקשות שלכם לחסום את השביל". לתדהמתי, כשהוא עבר אותנו עוד הספקתי לשים לב שהוא רוכב על אופני הרים "ספשלייזד" שיכוך מלא. אני מנסה להבין ולא מצליח, מה ההתעקשות של רוכבי אופני ההרים להפריע לרצים בפארק הירקון? בשביל מה יש לכם אופני הרים אם לא ללכלך אותם בבוץ ולחרוש את השטח? ואם כבר בחרתם להיות "צפונים" ולרכב בפארק הירקון, לפחות תעזבו את הרצים בשקט. תקראו לי חוצפן, אבל אחרי יותר משלושים קילומטרים של ריצה – אני מאמין שכבר הגעתי למצב שבו אני יכול לקטר ולהתלונן.
 

  • © rachwal - Fotolia.com

סגור