הפעם הראשונה שלי - כשאימון מתפספס

| שתף |

זה בסך הכל אימון 10 ק"מ בקצב קל שירד בטעות מהתכנית השבועית, אז למה אני מרגיש שחרב עליי עולמי? דני בורשבסקי מתכונן למרתון טבריה

תאריך: 14/11/12, מאת: דני בורשבסקי

השעון המעורר בטלפון הנייד מצלצל ומראה לי שהשעה 05:45. ואז אני מבין מאוד איפה הייתה הטעות, הרי מדובר בשבוע אימונים מורכב שהיו בו כמה בקרים בהם התחלנו מוקדם יותר בגלל העומס. ופתאום, אימון "רגיל" שמתחיל ב-05:45 כל כך בילבל אותי, שבטעות כיוונתי את הצילצול לשעת תחילת האימון ולא לשעה שבה רציתי לקום. אם לא הייתי מתכונן למרתון, קרוב לודאי שהייתי אומר לעצמי שזה מלמעלה, וזה אומר שכדאי לי לחזור לתוך שמיכת הפוך המפנקת. הבעיה הגדולה היא שאני כל כך שקדן בתכנית האימון שלי, אני פדנט ברמות מטורפות ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי לנהוג אחרת ולסטות מתכנית האימון שהפכה ב-10 השבועות האחרונים ל"תורה" שלי. אז ב-05:45 המוח עוד חרק תוך כדי שהגוף זינק בבהלה כך שהייתי אדיש, אבל ב-05:46 הבנתי את ההשלכות של פספוס האימון. מדובר בסך הכל ב-10 קילומטרים קלילים אחרי שני אימונים קשים מוקדם יותר השבוע, אבל אז אני מבין שאין שום מצב שאני יכול להשלים את זה. ב-7 בבוקר היום שלי כבר מתחיל בקצב מטורף וזה אומר לשלוח שני ילדים לבית הספר ולגן, לטפל בתינוקת שלי לעוד מספר שעות ואז להתחיל יום עבודה של כתב ספורט, שזה אומר שאתה אף פעם לא יודע מה מחכה לך, אבל דבר אחד בטוח – זה ייגמר מאוחר מאוד. חיים של עיתונאי זה משהו מסורבל מאוד, קשה מאוד לתכנן דברים, קשה להתחייב למסגרות שונות, וזו בדיוק הסיבה שהמסגרת שהתאימה לי יותר מכל הייתה קבוצת ריצה שמתאמנת באופן קבוע בשעות בוקר מוקדמות מאוד – זה הדבר היחידי שמחזיק אותי, וזה גם הדבר היחידי המסודר בחיים שלי כרגע. זו הסיבה שאני לוקח קשה מאוד אימון שפוספס, לראשונה אחרי 10 שבועות של הכנה למרתון טבריה. כל הפרטנרים הוותיקים והמנוסים שלי יגידו שזה שטויות, ושאפשר לפספס גם הרבה יותר מזה, והכי חשוב זה לא להיפצע. הכל נכון והכל ברור לי, אבל יש לי שריטה שאני מנסה להסביר אותה ב-300 המילים האחרונות, ואני בטוח שיש כאלה שיוכלו להבין אותה. מה שבטוח, עד שלא אשלים את 10 הקילומטרים האלה, לא ארגע.

הכיף שבמירוץ ביתי

לפני שנה בדיוק השתתפתי במירוץ 10 הקילומטרים הראשון בחיי. ה"לוקאל פטריוטיות" הובילה אותי להירשם למירוץ כוכב יאיר, והמזל הגדול שלי אז היה שלאורך המסלול ראיתי לא מעט אנשים שהכרתי, כך שהצלחתי להוציא מעצמי יכולות מטורפות כדי לא להישבר באמצע ולסיים את המירוץ הזה. אז למעשה התחילה שנה משמעותית מאוד בחיי שבה החלטתי להפוך את הריצה לתחביב העיקרי שלי, הצטרפתי לקבוצה ביישוב שלי, מה שגרם לי להשתכנע בסופו של דבר ללכת על המרתון, ובדרך נהניתי מאוד מהשתתפויות במירוצי 10 קילומטרים מאחר וכמעט בכל פעם שיפרתי שיא אישי. מה שכן, היות ורוב האנשים שאני מתאמן איתם כבר עברו מזמן את השלב של להירשם למירוצי 10 כדי לשפר את השיא האישי – הייתי מוצא את עצמי לבד בכל תחרות, ובכל זינוק מרגיש כמו אאוטסיידר בזמן שמסביבי אני רואה ושומע קבוצות על גבי קבוצות של חבר'ה שמתכננים את הקצבים שלהם ביחד, מריצים דאחקות לאורך המסלול ובכלל – מחזקים אחד את השני. בסוף השבוע שעבר הייתה לי סוף סוף הזדמנות להיות חלק מקבוצה גדולה ומכובדת במהלך תחרות, כי שוב אירחנו את מירוץ כוכב יאיר, שהיה לא פחות ממושלם. מעבר לעובדה שמזג האוויר היה חלומי, שמסלול השטח היה מופתי וששיפרתי משמעותית את שיאי האישי למרות הקושי במסלול – נהניתי בעיקר מ"לא להיות לבד", ואחרי המירוץ הזה אני בטוח ללא כל צל של ספק ש"לא טוב היות האדם רץ לבדו" וככל שהריצה תהיה ספורט אינדיבידואלי, אין דבר מתוק יותר מלעשות אותה בקבוצה, לפחות ברמות החובבניות.
 

  • © rachwal - Fotolia.com

סגור