הפעם הראשונה שלי - פרק סיכום

| שתף |

"אולי הדבר היחיד שלא הייתי מוכן אליו הגיע בדמות רוח הפנים הבלתי נסבלת בדרך חזרה מעין גב לכיוון מעגן", דני בורשבסקי בסיכום מרגש למרתון הראשון שלו.

תאריך: 13/01/13, מאת: דני בורשבסקי

אם היו שואלים אותי מה כל כך מלהיב בריצת המרתון הראשונה בחיים, הייתי אומר שמדובר במסע נפלא אל הנודע. יש מקרים בחיים שבהם אנחנו נוסעים אל הלא נודע, כמו למשל בטיול למזרח או סתם בחיפוש עצמי בשלבים מסויימים בחיים. במקרה הזה, זה בדיוק להיפך. אתה יוצא למסע, מוקף באנשים שכבר עשו אותו, מקבל עצות מכל הכיוונים ובעיקר ניזון מסיפורים מדהימים על הפעם הראשונה של אלף ואחד אנשים אחרים. אתה יודע בדיוק למה לצפות, במיוחד אם המרתון שלך הוא בטבריה – מרתון שכמעט כל מרתוניסט בארץ עשה אותו.

אני באופן אישי, הרגשתי כמעט לכל אורכו של מרתון טבריה שאני יודע מה הולך לקרות. ידעתי איפה יש עלייה קשה, אני מוכן לשיפועים, הכנסתי לעצמי טוב טוב לראש שבפעם הראשונה בחיים אני צריך לרוץ בצורה אחראית ולא לחרוג מהקצב שקבעתי לעצמי, אני גם מסוגל להתנתק מכל מראה של רץ שממהר יותר מדי או מישהו שפרש וכל זה מבלי להסיח את דעתי. אולי הדבר היחיד שלא הייתי מוכן אליו הגיע בדמות רוח הפנים הבלתי נסבלת בדרך חזרה מעין גב לכיוון מעגן, אבל לאור העובדה שהייתי כל כך מוכן למרתון הזה מבחינה מודיעינית, הרגשתי שזה המכשול הרציני הקשה היחיד שהייתי צריך להתמודד מולו – לפחות עד לקילומטר ה-38.

וגם כשהגעתי ל"אזור הדימדומים", שהרוב נוהגים לייחס אותו לקילומטר ה-36 ומעלה, הצלחתי "לזלזל" בו במשך כעשר דקות ולומר לעצמי "איפה ה-36 הזה? שיבוא ויתעסק איתי עכשיו". לפחות זה העביר ליע את הזמן עד לקילומטר ה-38 כשהתחילו ההתכווצויות, אבל גם לזה הייתי מוכן. לקחתי את הג'ל החמישי שלי תוך כדי שאני מתבונן לאופק ומזהה את מלון "לאונרדו קלאב", נקודת הסיום של המרתון. אני לא יודע עד כמה מעודד לראות את טבריה כל כך רחוקה, ובסך הכל חצי שעה אחרי שראיתי לצד הכביש שלט שאומר "טבריה 11 קילומטר", ואמרתי לעצמי שזה שטויות. אבל דברים משתנים ב"אזור הדמדומים" בקצב מהיר מאוד וכאן כבר התחלתי לאלתר, כל דבר שיסיח את דעתי מהגארמין שלי, שם הקילמטראז' זז בקושי והקצב יורד בפעם הראשונה בריצה שלי מ-5:10 ל-5:15. אבל הייתי ערוך גם לזה, אז התחלתי לספור את העמודים לצידי הכביש, כל פעם 10 עמודים לפני שאני מסתכל על השעון, ובסוף גם 20 עמודים ברצף.

בקילומטר ה-40 מצטרף אלי קיבוצניק מבוגר וחביב על אופניים, אומר לי שאני נראה נהדר ומתפלא שאני מספר לו שזו הפעם הראשונה שלי. כמה שהוא בא לי טוב האיש הנחמד הזה, הוא מצליח להעביר לי 500-700 מטרים של כאב בצורה כיפית, לפני שאני נזכר שוב בכאב. בקילומטר ה-41 כבר ממתין לי אחד ממקימיה של קבוצתי המופלאה "רצי כוכב יאיר", ומשלים את המשימה, שהיא להשכיח את ההתכווצויות הנוראיות בשרירי התאומים. הוא מצביע לי על בחורה בקהל שמסתירה את שלט ה-42 ואומר לי שעשיתי את זה, ובענק, נשארו רק עוד 195 מטרים. בתחילת האימונים כיוונתי לזמן של 3:45, כשהשתפרתי סיפרתי לכמה אנשים בודדים שאני שואף לרוץ 3:40 בתנאים טובים, והנה אני חוצה את קו הסיום של המרתון הראשון שלי בזמן של 3:39:48 שעות.

לכל התחושות הנפלאות שמלוות אותי מרגע חציית קו הסיום הייתי מוכן מראש. ידעתי איך זה ירגיש ואיך זה ייראה וזה לא פגע בכלל בעוצמה האדירה של הדבר הזה. אני מרתוניסט, מי היה מאמין? לפני שנה וקצת בקושי יכלתי לרוץ 5 קילומטרים. אני מרתוניסט ואני מרגיש שאני חייב להפיץ את הבשורה, אני כל כך רוצה שאנשים מסביבי יבינו שאפשר לעשות את זה, ושאפשר בכל גיל לרשום ימים היסטוריים בחיים. אחרי הכל, עברתי שלוש לידות, חתונה, שתי אולימפיאדות כעיתונאי, ואת הרגע הזה בטבריה אני מחשיב ללא ספק לאחד הגדולים בחיי. כל כך ברור לי שאני אמשיך לנסות ולפרוץ גבולות, עוד לא ברור לי לאן. מה שכן, האופוריה הזאת שמשתלבת עם הכאבים העצומים לא מוציאה לי מהראש את העובדה שבעוד חודשיים, רק חודשיים, מתקיים מרתון תל אביב. בתכנון מוקדם בניתי על לרוץ שם את החצי מרתון כדי להיות חלק מהאווירה. ועכשיו, עם כל התחושות החזקות האלו? מי יודע? זה באמת הלא נודע.
 

  • צילום:דנה בר

סגור