יהושע רץ מרתון - פרק נ"ג: אגדה אמריקנית

| שתף |

"שמונים ושלושה ימים של ריצה רצופה, כמעט לגמרי. מי שלא הבין עדיין: 3 חודשים רצוף, 2 מרתונים ביום - חלום או בלהות? "

תאריך: 27/08/12, מאת: צבי צויץ קרן

אגדה אמריקנית מספרת על מרוץ "טרנס אמריקה" מלוס אנגלס לניו יורק שהתרחש אי שם בסוף העשור ה-3 של המאה הקודמת. משהו כמו 83 שנים מימינו אנו. המשתתפים רצו 3422 מייל, לנו זה יצא 5500 ק"מ.
חלק מהריצה עברה על כביש 66 משיקגו לניו יורק. זהו, כנראה, הכביש המוכר ביותר בעולם. כך לפחות גורסת אגדה אמריקנית אחרת. שיהיה.

סיפורנו מתרחש בשנת 1928. עוד מעט יעלה בגרמניה השלטון ההוא וגם באמריקה הענייה והמרוששת רוחשות כל מיני קבוצות גזעניות השורפות צלבים ומבדילות בין בני אדם על-פי צבעם או תרבותם. רשת כבישים שתחבר את החוף המזרחי לחוף המערבי אמורה היתה לסמל את סיומו של המשבר הכלכלי ואולי קשה להאמין אבל מטרת המרוץ היתה לעודד את האמריקנים לנהוג למרחקים ארוכים ולהשתמש בכבישים החדשים. מטרת המארגנים היתה לומר: "אם אפשר לרוץ מחוף לחוף, אפשר גם לנהוג את המרחק".

התקשורת שיתפה פעולה וכינתה את המרוץ "דרבי היבלות". גם פרס ראשון של 25 אלף דולר הובטח. פרסים צנועים יותר הוענקו ל-100 המקומות הראשונים. לרוח החיה מאחורי המרוץ יש שם: צ'ארלס ס. פלאנגן. על האדם הלא שיגרתי הזה אפשר וכדאי לקרוא בספר: המרוץ של פלאנגן, (כתב: טום מקנב הוצאת משכל-ידיעות אחרונות, 2012).

דרבי היבלות זינק בשעה 15:30 ביום ראשון 4/03/1928 במזג אוויר בהיר, מלוס אנגלס.
2000 רצים יצאו לדרך מתוכם 121 נשים מלוות ב-6 בנות לויה (הבנתן בנות? בנות לויה!).
הם רצו בכל יום כ-2 מרתונים, כ- 40 מייל ביום. הם עברו בטקסס, מיזורי, אינדיאנה לאס-וגס (ועוד ועוד) והגיעו לניו יורק מדיסון סקוור גרדן ב- 26/05/192 יום שבת. כלומר: שמונים ושלושה ימים של ריצה רצופה, כמעט לגמרי. מי שלא הבין עדיין: 3 חודשים רצוף, 2 מרתונים ביום, חלום או בלהות?

המסלול עבר דרך ערים רבות מסיבות כלכליות (הן שילמו על הזכות "לארח את המרוץ") וסיבות תיירותיות ("לראות את ארצנו הגדולה"). דמי ההשתתפות עמדו על 200$, סכום לא מבוטל במשבר הכלכלי ההוא. המארגנים הבטיחו 3 ארוחות ביום ולינה באוהלי קרקס, 100 איש באוהל.
למי שדואג - לאורך המסלול לא התקיימה חלוקת מים (למעט במקומות מסוימים, בהם גם חולקו כריכים עם חמאת בוטנים) והארוחות כללו: המבורגר, שעועית, עוגת תפוחים וקפה. נשמע אמריקה? על-פי פלאנגן, משתלם להשתתף במרוץ ולו רק בשביל האוכל. על זה נאמר: על טעם ועל ריח...

אחת הנשים המשתתפות תרמה לספר משפט מצוין.
היא נשאלה: "למה לרוץ כל כך הרבה"?
היא השיבה: "יש לך משהו יותר טוב לעשות?"
לגזור ולהשתמש.

המשתתפים חצו בדרכם את מדבר מוהאבי, כאשר המשתתפים נשאו על גופם מימיות כאלה ואחרות. נוח זה לא היה, מצמיא דווקא כן. חלום או בלהות?
עוד משפט מצוין תורמת לנו דמותו המלומדת והמרשימה של דוק, רופא המשתתף במרוץ:
"לא המרחק הוא שהורג, אלא המהירות היא שהורגת", הבנתם את זה?

המנצח במרוץ נקבע כמי שיסיים ראשון את מספר הקטעים הרב ביותר, משהו כמו החולצה הצהובה אצל הצרפתים. המנצח במרוץ היה אנדי פיין, בן 19 מאינדיאנה, בן השבט הצ'רוקי. מוצאו האינדיאני של המנצח משמח במיוחד על רקע גזענות התקופה. לי זה מזכיר את ניצחון ג'סי אוונס האמריקני על המסלול באולימפידת ברלין 1936 מול פרצופו החמוץ של שליט גרמניה הנאצית ותורת הגזע שלו.
סיכום: פעם הבאה שתחשבו על הקיר בק"מ ה-30 או ה-40 או ה-50, אולי כדאי שתחשבו שוב?

 

  • © air - Fotolia.com

סגור