לרוץ בין יום השואה ליום הזיכרון

| שתף |

יהושוע רץ מרתון, פרק י"ז: כמה רב פנים הוא הזמן. רצים, עוברים קילומטר אחד או שניים או עשרה והזמן משקף לרץ מהירות וכיוון. מתחילת הריצה לסופה, יש כיוון, יש ראשית ויש אחרית.

תאריך: 08/05/11, מאת: צבי צוויץ קרן

יש הסוגדים לזמן. מסיימים מרוץ של 10 ק"מ. השעון מורה על זמן היעד אבל בהפרש קטן. יש הממתינים ללוח התוצאות ומחפשים את תוצאתם ומשווים לשעונם והזמן משמש כציר עליו סובב הדיון. השאלה לגבי התוצאה באה מאותו מקום, הזמן ונגזרותיו.

בא יום השואה והכיוון מתהפך*. הזמן חוזר אחורה, שבעים שנה ויותר ואנו מרגישים את הרגליים. הרגליים האלה שרצות ועוברות קילומטר אחרי קילומטר פתאום רצות לאחור. אבא קובנר ז"ל היטיב לבטא זאת:
"נזכור
את הרגליים
את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד".
**

ותזוזתו של הזמן לאחור מעוררת בנו גלים של רגשות והרגליים נעמדות להם ב"יזכורים" ו"המנונים" ו"אל מלא רחמים". הזמן הנע לאחור הוא זמן המעורר שאלות, המטיל ספק, המערער יסודות ומעורר מחשבות ותחושות.
הזמן, אותו זמן, שבמרוצים נע קדימה וביום השואה נע אחורה יכול גם לעמוד מלכת ולהתרסק. זה מה שקורה לו ביום הזיכרון. כאילו החיים שזלגו אל האדמה אי שם, לקחו איתם גם הזמן או את כיוונו והוא אבד ועצר. הזמן עומד מלכת ביום הזיכרון. עומד ומתרסק, לאלפי רסיסים קטנים הנעוצים בלב כל מי ששיך לקהילה הזאת.

הזמן המרוסק הוא זמן כואב, רסיסים התקועים בבשר החי, קוצים השורטים את הנפש. הזמן אותו זמן. נע קדימה, נע אחורה, קפוא, מרוסק וגם חי וגם נוקם לפעמים.
חיכיתם פעם למישהו? למישהי? המתנתם לתשובה? לבוקר? איך הזמן מראה לנו אז את פניו הקשים, פניו האיטיים, זמן כישות נוזלית צמיגה, שעון חול שאינו נוזל, זמן שכמעט אינו עובר.
זה הזמן שלנו, בני האדם, זה זמן שלנו הרצים, נגד השעון, עם השעון, יורדים מזמן שהגדרנו לעצמנו, מחכים שיעבור, רוצים שיעצור, זמן שכזה, כזה מן זמן, רב פנים, שונה ומשתנה, עולה יורד, עפר לרגלינו ומתנוסס מעלינו כדגל.


 

*הרעיון שהזמן זז אחורה ביום השואה בוטא על-ידי עוזי וייל, בטקס יום השואה האלטרנטיבי ופורסם ע"י יהודה נוריאל בynet בתאריך 11/08/2010
**יזכור- אבא קובנר.

 

סגור