פרק ב' - משחק של תפקידים במרוץ של 5 ק"מ

| שתף |

"אני לא יודע מה קרה...אחרי כמה דקות התחיל לכאוב לי פה", אמר והצביע על קידמת הרגל, בין הברך לכף הרגל והוסיף "עברתי להליכה וחתכתי הביתה". החלום לרוץ 5 עוד שבועיים נראה פתאום רחוק, כאילו אבד בערפל, "איזה באסה", סיכם. יהושוע רץ מרתון, פרק ב'.

תאריך: 02/01/11, מאת: צבי צוויץ קרן

הרכב שעליו נכתב א"א צבעים הקיף את "שכונת היובל" ברמת השרון וצורי בישר ליהושוע: "זה קצת יותר מ-2 ק"מ, כמעט 200 מטר יותר".
יהושוע נזכר בריצתו אמש, בפעם הראשונה השלים ריצה מסביב לשכונה וכעת גם ידע כמה הוא רץ. נותרו לו עוד שבועיים למרתון תל אביב ויהושוע עמד לרוץ בו 5 ק"מ שלמים. כעת, משמדד את מסלול הריצה, הבין שעליו להשלים שתי הקפות של שכונת מגוריו כדי להתקרב למרחק המבוקש.
"איך תעשה את זה?" שאלה תירצה, אשתו של יהושוע, והסיפה: "זה המון"
"אתמול רצתי כמעט חצי המרחק ויש לי עוד זמן", ענה לה וחישב לצאת לריצה.
הריצה לא עלתה יפה. "אני לא יודע מה קרה" סיפר לתירצה שהבחינה בו מעסה את קידמת רגלו. "אחרי כמה דקות התחיל לכאוב לי פה" אמר והצביע על קידמת הרגל, בין הברך לכף הרגל והוסיף "עברתי להליכה וחתכתי הביתה". החלום לרוץ 5 עוד שבועיים נראה פתאום רחוק, כאילו אבד בערפל, "איזה באסה", סיכם.

למחרת היום חיפשה תירצה את פרץ. בדיקה קצרה העלתה כי המורה הנערץ לספורט אינו מלמד בשעה השלישית ותירצה העריכה כי תמצא אותו באזור אולם התעמלות וכך אכן היה.
פרץ סמולקין, האיש והשפם, אחד מסמלי בית הספר התיכון העירוני א' ברמת השרון והיו שסברו כי בית הספר כולו נשען על כתפיו. על פניו התנוסס שפם מפואר שכבר זרקו בו סימני הגיל.
"תיראו תיראו לאיזה כבוד זכיתי, הנהלת בית הספר עולה אלי לרגל"!
"תראה מה זה", ענתה לו תירצה, "אתה לא בא למזכירות, אז אני צריכה לבוא אליך".
"יפה דרשת", אמר והתגלגל מעל ערימת המזרונים עליה שכב ועלעל בחינמוני היום.
"זה בקשר ליהושוע", אמרה תירצה, "הוא ה חל לרוץ והתחיל לכאוב לו פה", אמרה תירצה והצביעה על קדמת השוק.
"ברור שכואב לו מתחת לברך" הרעים פרץ. זה השריר שנמצא לפני עצם השוק. זה שריר שהילדים קוראים לו: "בן זונה של שריר", הוא עושה הרבה צרות לרצים ויכול לגרום לשברי מאמץ והליכה.
"מה אתה אומר" אמרה תירצה אגב נשיפת אויר מפיה " יש מה לעשות?"
"הו הו יש מה לעשות",  אמר פרץ והדגים מספר תרגילים לחיזוק שרירי הרגלים.
"תראה מה פרץ לימד אותי" אמרה תירצה שעה שניסתה להדגים לפני יהושוע את התרגילים.
"מילא" אמר יהושוע, "אני הולך להתקלח". "אתה באמת צריך" אמרה תירצה שהבחינה בעקבות צבעים בהירים שנותרו על בגדיו. כאילו יום העבודה הסתיים אך הצבע עדיין נוכח ושריר ובועט.
למרות תגובתו, ניסה יהושוע באותו ערב מספר תרגילים לחיזוק שרירי הרגליים ומשהו בביטחונו העצמי התחזק, מי יודע, חשב לעצמו, אולי יש בזה משהו.

מרתון תל אביב זרח על העיר. דגלים ומוסיקה והמון אדם. תירצה בחנה חנויות בגדי ספורט מאולתרות והתקשתה להחליט: זה זול? זה יקר? זה איכותי? לבסוף רכשה עבור יהושוע מכנסי ריצה שחורים של יצרן ידוע.
חצי המרתון זינק בטקס מרשים. מעניין, חשב לעצמו יהושוע, לרוץ חצי מרתון. הוא התבונן ברצים וחש שתי תחושות שונות מצד אחד- קינאה מהולה בפחד- האם גם אני ארוץ פעם מרחק כזה? וגם איזו השתאות: מי הם האנשים האלה שרצים מרחק כזה? מה כבר עקץ אותם? איזה סוג של שרטת קיים אצלם? ואחרי הכול- זה רק חצי. עדיין לא פעפעה לתודעתו שתוך מספר שנים ,לא מאד גדול, יהיה אלמוני שיבהה בו עצמו וישאל אותן שאלות, כאילו כולם משחקים באיזה משחק תפקידים עלום. אם יש במאי למשחק התפקידים הזה, כנראה קוראים לו אלוהים.

הכרוז קרא לרצי החמישה ק"מ ויהושוע התחיל להרגיש את הדופק, הוא כמעט שאל את עצמו "האם אני מתרגש?" כאשר החל לנשום והבין פתאום שלא ערך חימום משמעותי והחליט בהמשך להקפיד על כך. ראש העיר סיים את דבריו והמרוץ יצא לדרך. יהושוע הרגיש איך הדופק עולה ושמח שצפיפות הרצים בזינוק נמצאת במגמת ירידה. הוא ניסה לרוץ כמיטב יכולתו ועצר ליד שולחן מים באמצע הק"מ ה2. הוא ניסה לרוץ עם כוס הפלסטיק בידו ואת דעתו שינה לאחר שידיו נרטבו יותר מפיו. הוא שפך את מעט המים לגרונו והמשיך לרוץ. בק"מ הרביעי, כבר היה בפארק, סמוך כביכול לקו הסיום אך רחוק כל כך. פתאום היה קשה, פתאום הכול כאב וקו הסיום נראה כל כך רחוק. יהושוע נשם והחליט: לסיים את זה.

תירצה הביטה בשעון. כבר 20 דקות עברו וזרם הרצים לא פסק וכבר 25 ו 30 דקות ויהושוע שלה עדיין לא נראה ומפלס החרדה הרים ראשו המכוער ויחד איתו הרימו ראשם הסרטים של "מה קרה לו" וכל אמבולנס נסע ישר לתוך החרדה הזאת ואיפה הוא בכלל ובטוח (עכשו זה כבר בטוח!) וזה כבר 35 דקות.
פתאום יש לו כוח כשקו הסיום נראה באופק. משהו דומה לזה שמנסה להשחיל מפתח, והוא שולל מפתח אחר מפתח מתוך צרור גדול ולפתע- בום! זה המפתח הזה! והדלת נפתחת! ולא סתם דלת, אלא דלת לעולם חדש וצבעוני, וזה קו הסיום. והמון מצלמות ופתאום יש קהל. והנה תירצה שניראה כאילו עבר עליה משהו בקבוק מים גדול נדחף לידו ומתוך פלונטר צבעוני שולפת נערה מדליה עבורו והכול חדש וחגיגי ועושה טעם לעוד אחד.

לפרק א

בפרק הבא: יהושוע לומד על קריסה וכולנו נלמד לכבד את מנהל בית הספר.

 

סגור