יומנים של רצה בהריון - חלק ראשון

| שתף |

"דוקטור... אתה יודע כמה רצתי בחודשיים האלה"? "מעולה, תמשיכי". "לא, אתה לא מבין, אני רצתי ממש הרבה".
"כן, הבנתי. אל תפסיקי".

עכשיו שהלידה מאחורי, אני בסדר והתינוקת בסדר, אפשר להיזכר בתשעת החודשים האחרונים. להיות רצה בהריון היה כרוך בהרבה "אישיוז", שלא תחשבו. השילוב בין הספורט, לאוכל ולדימוי גוף זה גם ככה דבר מסובך (מנסיוני, ביחוד עבור רצות...). בתור רצה, שהגוף הוא הכלי הכי חשוב לתפעול התחביב המפוקפק הזה, בשילוב עם ההורמונים (אוי, ההורמונים...) ההריון הזה כלל הרבה חוויות והתנסויות חדשות, רגעים של תסכול ולבסוף גם הרבה מאד אושר. במשך החודשים האחרונים תיעדתי את הריצה ואת ההריון זה לצד זה וגיליתי על עצמי לא מעט דברים, בין היתר גיליתי שיש קשר להיותי רצה ולאופן שבו ההריון הזה עבר.

 

חלק ראשון - מאי 2012

בינואר 2012 רצתי את המרתון השביעי שלי בטבריה וקבעתי תוצאה של 3:35 שע'. לא שיא אישי (3 דק' לאט יותר) אבל בהחלט תוצאה ששאבה ממני הרבה כוחות וגם אחרי נסיונות שארכו שנתיים כדי לחזור לכושר. אחרי המרתון החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו ולחזור לרוץ כשאני ארגיש שהתאוששתי כמו שצריך. כפי שקרה לי בעבר אחרי מרתון, זה לקח לי בערך חודשיים, ולכן כאשר העליתי שוב  את הקילומטראז' השבועי לא הופתעתי כשהרגשתי עייפה או היה לי קשה. אלה הם תופעות כל כך ידועות אחרי התאוששות ממרתון. אלא מה... זו לא היתה העייפות הרגילה. זה היה משהו אחר. לרגע חשבתי שבאמת המרתון האחרון התיש אותי עד כדי כך, פיזית ומנטלית. 

אבל כל אישה יודעת כאשר ההרגשה הזו מגיעה. גם אני, אפילו שזו פעם ראשונה, ברגע שהתחילו הבחילות והצרבות כבר ידעתי, עוד לפני הבדיקה של הרופא. בשבועיים האלו, כבר הבטחתי לחמש בנות נחמדות שאני אהיה הרצה המחליפה של חברתן שנפצעה בשישיה בהר לעמק. כמובן הזהרתי ואמרתי, שלא יצפו ממני ליותר מדי כי מאז המרתון "לא חזרתי לעצמי". יום אחרי שנפגשנו בבית קפה צפוני לישיבת לוגיסטיקה לפני המרוץ הרופא אמר לי שאני כבר בשבוע שמונה. כן, שמונה!

"דוקטור... אתה יודע כמה רצתי בחודשיים האלה?"
"מעולה, תמשיכי".
"לא, אתה לא מבין, אני רצתי ממש הרבה".
"כן, הבנתי. אל תפסיקי".

הר לעמק 2012, היינו שישיית בנות. מאוחר יותר יכולתי גם להשתעשע ברעיון שמדובר ב"שביעיית בנות". גיליתי בשבועות שחלפו וגם לאורך המרוץ שדווקא הריצה מאד עוזרת לי להשכיח את הבחילות והצרבות, והאדרנלין שידוע כמשכך כאבים מצויין ושתורם די הרבה למצב הרוח עשה את העבודה. לא רצתי הכי מהר שיכולתי, הרגשתי בשליטה, ברור שדאגתי כל הזמן שאולי אני רצה מהר מדי, אבל בסופו של דבר תרמתי את חלקי לניצחון של השישייה שלנו תוך שהשלמתי 30 ק"מ בסך כל קטעי הריצה שלי במרוץ.

לפני שהייתי בהריון לא הבנתי איך השילוב של ריצה והריון הולך ביחד. העניין הזה סיקרן אותי עוד הרבה קודם, ששמעתי על נשים שרצו כמעט כל ההריון שלהן והכל היה בסדר. לא חסרות דוגמאות מעוררות השראה, וגם קיימים ברשת עשרות סיפורים ומחקרים שריצה לא פוגעת בעובר, כל עוד עושים זאת נכון. לכן, הבטחתי לעצמי שכל עוד אני יכולה לרוץ, אני ארוץ.

להפתעתי ולצערי גיליתי, למרות כל המחקרים והשיח שקיים בנושא שעדיין הדעות הקדומות כל כך נפוצות. כמעט כל מי שפגש אותי שאלתו הראשונה היתה, אם אני עדיין רצה, ואם זה לא מסוכן. היו כאלה שכל כך הכעיסו אותי עם אמירות שגרמו לי להרגיש בימי הביניים. היו כאלה שציפו ממני לאכסן את עצמי בחדר שינה לתשעת החודשים הקרובים, לא לשכוח לשים כרית נוספת לגב, ולחכות עד שהתינוק יצא. נו, באמת.

אחרי הר לעמק המשכתי בריצות קלות, הספקתי לסוע לברלין ולהשתתף שם ב- FUN RUN  למרחק 5 ק"מ כשהייתי בשבוע 13. רצתי על קצב 5:00 דק' לקילומטר. וכפי שגיליתי אחר-כך, הריצה עצמה היא החלק הקל, אחרי האימונים הרגשתי יותר עייפה מהרגיל, אבל עדיין מסופקת ביותר. מעניין מה יקרה שיתחילו לראות את הבטן.


בחלק השני - אחרי הבחילות, ומה לעזעזאל לובשים לריצה?!

 

  • © pim - Fotolia

סגור