יומנים של רצה בהריון - "לידה זה לא ריצה"

| שתף |

"תראי, אם אני משווה את זה לרגעים הכואבים של הריצה....נגיד, הקילומטר ה-42, אז אני די יודעת לסבול". פרק שלישי מהיומן של דפנה

עכשיו שהלידה מאחורי, אני בסדר והתינוקת בסדר, אפשר להיזכר בתשעת החודשים האחרונים. להיות רצה בהריון היה כרוך בהרבה "אישיוז", שלא תחשבו. השילוב בין הספורט, לאוכל ולדימוי גוף זה גם ככה דבר מסובך (מנסיוני, ביחוד עבור רצות...). בתור רצה, שהגוף הוא הכלי הכי חשוב לתפעול התחביב המפוקפק הזה, בשילוב עם ההורמונים (אוי, ההורמונים...) ההריון הזה כלל הרבה חוויות והתנסויות חדשות, רגעים של תסכול ולבסוף גם הרבה מאד אושר. במשך החודשים האחרונים תיעדתי את הריצה ואת ההריון זה לצד זה וגיליתי על עצמי לא מעט דברים, בין היתר גיליתי שיש קשר להיותי רצה ולאופן שבו ההריון הזה עבר.

לחלק הראשון

לחלק השני 

 

חלק שלישי

"מה סף הכאב שלך?" שאלה אותי הדולה. כן, החלטנו להצטייד בדולה ללידה, והיא גם זו שעושה איתנו את ההכנה ללידה. "תראי, אם אני משווה את זה לרגעים הכואבים של הריצה....נגיד, הקילומטר ה-42, אז אני די יודעת לסבול". אולי ההשוואה נראית לדולה מפגרת, אבל מה לעשות, מבחינתי הקילומטרים האחרונים בריצת מרתון הם אחד הדברים הכואבים שחוויתי. תוך כדי אני גם חושבת לעצמי, שאין מצב בעולם שהדולה תקנה את זה. אכן, היא לא. "לידה זה לא ריצה", היא אמרה לי, ומאותו רגע, אם רציתי לקחת איתי את החוויה של אימונים קשים, מרוץ קשה, העובדה שסיימתי שבעה מרתונים בחיי (ולרגע זה הרגיש לי הרואי) הייתי צריכה למחוק את כל זה ולהתחיל לחשוב הפוך.

הרעיון החדשני של לקחת דולה לא היה מובן מאליו. בהתחלה זה נראה (גם לי) ולהרבה אנשים מעין מותרות, קצת פלצנות (כאילו, מה, לא ילדו לפני שהומצא התפקיד הזה?) אבל אחר כך, בדיעבד הבנתי שללדת בלי דולה זה בערך כמו להתאמן למרתון בלי תוכנית אימונים, ורחמנא לצלן, בלי מאמן. מהרגע שנעמה נכנסה לתמונה התחלתי להבין יותר ויותר, איך תיראה הלידה שלי, ובעיקר איך אני מעבירה את הזמן שנותר עד ללידה, בהתחשב בעובדה שהפעילות הגופנית שאני כן יכולה לעשות במצבי זה את מעט התרגילים שנעמה נתנה לי. שני האימונים בשבוע שהפכו כבר לשני אימוני הליכה היו די והותר. ואלוהים ישמור, הגיע חודש שמיני ועל מנת להעביר אימון אינטרוולים למתאמני היקרים נאלצתי להזיז את הרכב. "תעשו אתם חימום, ניפגש שם".

אפידורל, ועכשיו!

כיוון שמדובר בלידה הראשונה שלי, לא ידעתי למה לצפות מבחינת הכאב. אף אחת לא יכלה להסביר לי כמה זה יכאב, רק אמרו לי שזה מאד כואב. מאד מאד כואב. "אבל כמה?" המשכתי ושאלתי וככל שעבר הזמן הפחד הכי גדול שלי היה שאני פשוט לא אוכל לשאת את הכאב הזה. ואז, כמו כל בחורה מודרנית התנחמתי בעובדה שהמציאו את האפידורל. ברגע הנכון, הוא יהיה שם בשבילי ואני לא צריכה להיות גיבורה אם אני לא חייבת. עידכנתי את נעמה בסוגיה. נעמה מבחינתה דוגלת בלידה טבעית, ואפילו שהיא לא רצה אף לא מרתון אחד בחייה היא מצליחה לעלות על נקודת התורפה שלי. צריך לגרום לי להשתחרר מההשוואה לריצת מרתון, חוץ מאולי דבר אחד שיהיה משותף ללידה ולסיום הריצה: יהיה שם אושר גדול, ולמרות כל הכאבים זה יהיה שווה את זה.

אני? אפידורל? הצחקתם אותי!

אני זורמת עם נעמה. הולכים על לידה טבעית. אבל זה גם הרבה בגללי, כי כמה שאני בונה על האפידורל, אני ממש מפחדת מהזריקה ומתחושת ההרדמה. בכלל, כל איבוד שליטה הוא לא בשבילי. הופה! עוד אסימון נפל. נעמה מפשטת: "בריצה את צריכה להיות בשליטה כל הזמן, בלידה את חייבת לשחרר כמה שיותר". בינתיים אני ממשיכה עם התרגילים, שרובם הם בעיקר תרגילי יוגה, ויותר מהכל אני עובדת בלשכנע את עצמי שאולי סף הכאב שלי יותר גבוה ממה שאני חושבת.

 

בפרק הבא - פרק אחרון - הלידה...

 

  • © pim - Fotolia

סגור