בזווית אישית - סיכום מרתון טבריה 2015

| שתף |

אחרי עשרות תחרויות שהשתתף השנה, שגב אפלבאום מסכם את מרתון טבריה 2015 - הדובדבן שבקצפת.

אחרי המרוץ הכושל שלי בעמק המעיינות לפני כחודש נשבעתי שלא אתן לעצמי לפרוש שוב לפני קו הסיום. המטרה הבאה שלי הייתה אליפות הארץ במרתון של טבריה. לפני שנה התנסיתי בפעם הראשונה וללא ליווי מקצועי בתחרות זו. עשיתי טעויות של טירונים כולל קצב מהיר מדי בספליט סביב השיא שלי בחצי מרתון ואחרי כן שילמתי את המחיר, אך עדיין סיימתי בזמן טוב של 2:51 שעות.

השנה החלטתי לשים יעד קשה להשגה, הנגזר מביצועים שלי לאורך העונה, זמן של 2:45 שעות. מה שלא לקחתי בחשבון זה העומס המצטבר של האימונים המפרכים והתחרויות האינטנסיביות, כשמחצית מהם סביב חצי מרתון ומעלה כולל מספר תחרויות שטח קשות ואתגריות. מתישהו חייבים לשלם את המחיר.

הבחירה למקד את ההכנות לטבריה סביב אימוני איכות ללא תחרויות ביניים היתה חכמה, אבל במקביל התחלתי לפתח כאבים והגבלה בתנועת השרירים, עד כדי כך שהתקשיתי לעיתים להתחיל חימום בלי תחושת אי נוחות. היו לי אימונים טובים יותר ולעיתים פחות אך בחרתי לפרש את הכאב והסבל ברגליים כעייפות מצטברת שהיא תופעה מוכרת בקרב רצי מרתון. איך אומרים, נחייה עם זה.

עד ש... הכאב כבר הפך להיות בלתי נסבל וגם האפקטיביות שלי בריצה החלה לרדת. אז פניתי בקריאת SOS לעזרתם של חבריי הפיזותרפיסטיים, באיחור רב ואולי באיחור רב מדי. גם הטיפול שהיה אפקטיבי היה מלווה בכאבי תופת. התחרות עוד יותר משבוע, הרגליים לא במיטבם כשמדי פעם אני מרגיש עיקצוצים או מיחושים כאלו ואחרים. הבנתי די מהר שזה לא הולך להיות פיקניק וגם זמן המטרה שלי מוטל בספק. בשבוע האחרון מיעטתי לרוץ והרביתי לנוח, בזמן שחבריי לקבוצה עבדו לפי הספר בחידודי מהירות על קצבי המרתון. הרגשתי כמו אדם חולה המרותק למיטה... שנאתי את התחושה הזו וגם כעסתי על העיתוי המאוחר שלי לטפל ברגליים. מה חשבתי לעצמי? רץ ברמה שלי חייב תחזוקה תקופתית על בסיס קבוע ולא בצורה רנדומלית. חייב לשנות את הגישה.

וכך, עם הסלט הזה בראש ביחד עם השאלה שהעסיקה את כולם "מה יהיה מזג האויר ביום התחרות?" נסעתי צפונה לטבריה יום לפני מועד התחרות. השהייה בבית המלון ביחד עם חברי קבוצתי, רצי רמת השרון, נתנה לי חמצן נקי לנשימה וגם הרחיקה אותי מכל החששות שליוו אותי.

ביום התחרות התארגנתי בזמן, התחממתי לאיטי על המסלול, שמחתי שמזג האויר פחות נורא ממה שסברו תחילה החזאים. אני מודה שאני וקור לא בדיוק מסתדרים ביחד. ואולי זו גם הסיבה, שכשעמדתי על קו הזינוק הרגשתי שהשלפוחית צריכה ריקון נוסף, אלא שכבר היה מאוחר מדי ועם כל הגדרות שכלאו אותנו לא היה סיכוי לצאת ולהכנס שוב. סברתי שאולי זו סתם תחושה שעשויה לחלוף בעוד מספר קילומטרים. אך לצערי הרב הדרישה להשתין היתה הכרחית ככל שהמרחק גדל, משהו לא חוויתי עד כה באף מרוץ. מה לעזאזל קורה פה???

בניגוד למרוצים קודמים רצתי לפי קצב שהכתבתי מראש וזה דרש ממני מבטים חטופים בשעון בכל כמה שניות. נתתי לכמות לא קטנה של רצים לחלוף על פניי, אך זה לא הפריע לי. בשלב מסויים הצטרפתי לדבוקה בת 6- 7 איש שעבדה מאד יפה ובקצב שהתאים לי עד שהרגשתי שהם טיפה מעכבים אותי והתחלתי לברוח קדימה ולדבוק בתוכנית שלי. ככה המשכנו, אלא שכל אותה עת הרגשתי אי נוחות בבטן כתוצאה מהשלפוחית הנפוחה. הבנתי שאם לא אשחרר זה יעיק עליי מאוחר יותר. בלית ברירה נאלצתי לעצור בצד אחרי 13 ק"מ ולסגור עניין. הדבוקה חלפה על פניי... "איזה נאחס", חשבתי, אחרי כל העבודה שעשיתי עד כה עכשיו צריך לחזור על זה שוב, אחרת "אעבוד" לבד מול הרוח. וכך היה! דלקתי אחריהם בקצב מעט יותר גבוה ממה שתכננתי במחצית הראשונה וכעבור כמה ק"מ כבר הייתי איתם שוב. היה לי חשוב לעבוד איתם בגלל רוחות הפנים בהלוך. אין ספק שבריצה לבד מול הרוח אנו עובדים יותר קשה ובכך שורפים יותר מאגרים. לכן, עצם החזרה לדבוקה היתה קריטית. בהמשך, נפרדנו אני ועוד שני רצים מהדבוקה והמשכנו קדימה במחצית השניה והפעם בנגטיב ספליט, כשהפעם האתגר הניצב בפנינו היה השיפועים הארוכים... עד לק"מ ה-32 בערך. הקצב היה נהדר אבל הרגשתי לאט לאט שהעומס מתחיל להשפיע. טוב, זה לא משהו זר לי או לאחרים. גם התשדורת מהרגליים שהתאומים עובדים אבל קשה להם, לא הדאיגה אותי. קיוויתי שבירידות שבהמשך הדרך השרירים ישתחררו מעט.

ספרתי לאחור לאט לאט את המרחק אלא שסביב הק"מ ה-35 הרגליים כבר נתנו סימנים מובהקים של כאב, כאילו משכו בכוח את שרירי התאומים כלפי מטה. גם ההמסטרינג השמאלי הצטרף למחאה."זה לא ימשך כך לאורך זמן" אמרתי לעצמי. הכאב הפך להיות טרדה של ממש, הקצב ירד למספרים הזויים והגוף נחלש בהדרגה. התשישות החלה להשפיע בקילומטרים האחרונים בעקבות המלחמה עם השרירים התפוסים. המגבלה הורגשה בבירור ועכשיו החלה מלחמה של ממש בין הגוף והנפש. מי ישבר ראשון. רצים שמקודם היו מאחוריי עקפו אותי ללא בעיה, הק"מ אחרונים הרגישו כמו נצח ונראה היה שאני רץ במקום. החולשה החלה להשפיע עליי אך בניגוד לשנה שעברה זה קרה ממש בסוף. ואז, כשהופיע מרחוק קו הסיום כאילו חזרו אליי פתאום הכוח והמוטיבציה. ברגע שראיתי שאני עדיין בתוך גבול ה-2:49 נתתי את שארית כוחותיי ואף עקפתי בספרינט רץ נוסף שהיה לידי.

אני לא מאמין!!! אני סיימתי את המרתון בתוך מסגרת הזמן של 2:49 שעות ממש על הקצה. עם חציית קו הסיום נשענתי על הגדר לשניות ארוכות ולא הצלחתי לזוז. ברגע אחד נפתחו כל הצ'קרות אצלי בגוף והרגש פרץ החוצה בבכי. הייתי באפיסת כוחות, מסטול, תפוס, רועד מקור ומכאב. נתמכתי על ידי אנשי מד"א שליוו אותי לאוהל לקבלת אינפוזיה. שכבתי תשוש על המיטה, מדיי פעם מתפתל מכאבים של השרירים העייפים ונשאב פנימה אל תוך התודעה שהפעם נלחמתי חזק וניצחתי את הדחף לפרוש. זמן המטרה שלי יחכה למרתון הבא, אבל לפחות סיימתי את המרתון הנוכחי בגבורה.
בכדי להמתיק את הגלולה המרה... הצלחתי להגיע לפודיום בקטגורית גיל במקום השלישי. זהו הפודיום הראשון לשנת 2015... אכן דרך נהדרת להתחיל את השנה.
 


צילום: איהאב נביל מנסור

תמונת שער באדיבות טלי שנברג
 

סגור