בזוית אישית - מרוץ אייל 2014

| שתף |

שגב אפלבאום מסכם את מרוץ אייל, לאחר שהשתתף בו בפעם השלישית...

מרוץ אייל, המתקיים ברמת השרון, נחשב לאחד המרוצים המדוברים והפופולאריים בשנים האחרונות בארץ, המושך אליו את טובי רצי העילית בארץ לצד רבבות של רצים חובבים בכל הרמות. זו השנה ה-13 שבה נערך המרוץ, כשהפעם נרשמה כמות שיא של למעלה מ 5000 משתתפים בכל המקצים הכוללים: 2 ק"מ, 5 ק"מ ו 15 ק"מ.

מדוע מרוץ אייל כה פופולארי?
ראשית כל, העיתוי - עבור רצים רבים המתאמנים לקראת מרתון טבריה, מהווה מרוץ אייל המפורסם אבן דרך חשובה בתהליך ההכנה. השלב הבא לאחר מכן הנו אליפות הארץ בחצי מרתון בעמק המעיינות כשלושה שבועות אחרי מרוץ אייל וכעבור חודש מרתון טבריה. יש הרואים באייל מרוץ הפתיחה הרשמי של העונה ואם הרצים המובילים בתחום מגיעים להתחרות באייל כנראה שזו סיבה מספיק טובה לבוא.
שנית, זה נחשב למרוץ עם נשמה, הרבה בזכות זהבה שמואלי, מארגנת האירוע לזכרו של בנה אייל שמואלי ז"ל שנפטר בטרם עת מדום לב. זהו גם מרוץ הבית של קבוצת הריצה של זהבה, רצי רמת השרון, קבוצה גדולה מאד והטרוגנית הכוללת רצים ידועים כגון דרור מנור, שלומי לאון, מושיקו ישרים, מארי אליאס, ריקי סלם מיגל אטיאס, ועוד. המרוץ מושקע מאד מבחינת ההפקה, המתנות הניתנות לרצים והפרסים הכספיים למנצחים.
שלישית, המסלול הייחודי משלב ריצה ברחובותיה של רמת השרון לצד ריצת שטח בפרדסים והשדות מערבה לעיר. המסלול כולל גם שתי עליות מאתגרות, האחת בק"מ הראשון והשנייה בק"מ ה 12 – 14. לכן חשוב לדעת לתכנן נכון את הקצב ולהגיע לעליה האחרונה עם כוחות והרבה נחישות.

ולענינו...
זו הפעם השלישית שאני מתחרה במרוץ אייל. הפעם הראשונה היתה בשביל החוויה, ב-2002, כרוכב עילית שטח, שנה שעברה התנסיתי בחוויה שוב, כשלהפתעתי סיימתי שלישי בקבוצת הגיל, עם זמן לא רע של  56:49 דק' וטקטיקה שגויה שהביאה אותי לסיים עם הלשון בחוץ.
השנה, כשאני כבר יותר משופשף, עם יעד ברור לשפר זמנים אך מוטרד מהעייפות המצטברת ברגליים מאז המרוץ באתונה כשבוע לפני. בכל זאת, הייתי חדור התלהבות לראות עד כמה אצליח להשתפר.

עם הזינוק, זגזגתי בין המתחרים וקיבעתי את מקומי בקצב מהיר יחסית ומרחק סביר מכמה רצים מהירים ממני, שהיה ברור שלא יהיה לי סיכוי מולם. ניסיתי לשמור את הקצב עד כמה שיכולתי אך ידעתי שכנראה מתישהו הקצב שלי יואט, השאלה בכמה. מה שיותר הטריד אותי כמובן זאת העלייה שאמורה להתחיל בק"מ ה-12 עם שיפוע גדול עוד יותר בהמשך. מצד אחד היה לי חשוב לשפר את הזמן שלי אך באותה עת היה גם רצוי שאסיים שוב על הפודיום בקבוצת גיל כמו שנה שעברה. כמובן ששום דבר לא מובטח או אינו צפוי, אולי למעט שני המתחרים מובילים בקבוצת הגיל שלי קובי רוטר ושאול אייזנברג שהיו מלפניי כבר בהתחלה, ולכן כל מה שנותר לקוות שעדיין אצליח לסיים שלישי על הפודיום. ככל שהמרחק גדל כך התרחקו קובי ושאול בהדרגה קדימה, כשאני נאבק לשמור על המיקום שלי עד כמה שיכולתי ובמקביל לשמור את הכוח לעליה הארוכה שבהמשך. עם סיום העלייה הארוכה נותר רק ק"מ בודד לסיום שחלק ממנו במגמת ירידה. זה המקום לשחרר את הרגליים, להתאושש ולאגור כוחות לקראת המיאוץ האחרון עד קו הסיום.

כמו בכל תחרות, גם כאן, החצי ק"מ האחרון מהכיכר ליד המשטרה עד קו הסיום נראה כמו נצח נצחים. אחרי העבודה הרבה והעיקשת כל מה שרציתי זה לסיים את המרוץ ולנוח מעט. ממש בסוף הבחנתי בשני רצים נוספים מאחורי הנושפים בעורפי. הקצב החל לעלות אך התחושה ברגליים מנעה ממני לתת את כל כוחי. נראה שבחרתי לוותר על הספרינט אולי גם בגלל העובדה שהיתה לי תחושה שהרצים אינם מתחרים איתי על קטיגורית הגיל. עם פרסום דף התוצאות יכולתי לנשום לרווחה...גם השנה סיימתי שלישי בקט' גיל בפעם השניה ברציפות, בזמן של 55:24 שזה שיפור של דקה וחצי משנה שעברה. זהו...כעת, אחרי תחושת האופוריה חוזר לשגרת האימונים על מנת להכין את עצמי היטב לקראת המרוץ הבא החשוב, עמק המעיינות בתחילת חודש דצמבר. להתראות בקרוב שוב!
 

  • צילום: עדי בראון

סגור