הבלוג של ספידי שגב - חיים כפולים

| שתף |

שגב אפלבאום הידוע בכינויו "ספידי שגב" פותח בבלוג חדש באתר ספורטווב. פרק הפתיחה יעסוק בחיים כפולים - כיצד משלבים אימונים, הדרכה, פרנסה ומשפחה?

אין מי שלא היה מעוניין להפוך את התחביב שלו למקצוע וככל שהתחביב יותר רציני ומושקע הרי שהרצון להתמקצע בתחום גדל. יום אחד כשזה קורה, זו כמעט דרך אל חזור. לא משנה מה עשית לפני, פתאם נפתח בפניך חלון הזדמנות לעולם מרתק שאתה בונה אותו במו ידיך...כמובן בהסתייגות קטנה, שאתה גם מצליח להתקיים, אחרת אתה חוזר אחורנית למשבצת הראשונה שממה התחלת.

זה בערך מה שאני עובר בשנה האחרונה. המהפך מעובד משרד אפרורי של 08:00 – 17:00 מול מחשב, למדריך ריצה העובד במסגרות שונות מול קהל מגוון ומרתק ובמקביל ממשיך להתמקצע בתחום הריצה.
זה לא במקרה שנשאבתי לתחום ההדרכה בריצה. אני עוסק בריצה הרבה מאד שנים, להערכתי מאז גיל העשרה עם הפוגות. תמיד אהבתי לרוץ. תחילה זה עזר לי להוריד משקל ולהפסיק לעשן, לאחר מכן עזר לי לשפר את הכושר והחיוניות, בהמשך התחלתי להציב אתגרים, לעבוד עם זמני מטרה ולבסוף נשאבתי לתוך עולם התחרויות במטרה להיות הישגי. וכך אימנתי את עצמי לתחרויות למרחקים של 10 ק"מ ועד מרתון.

אף אחד לא אמר לי איך להתאמן, הכל בניתי בכוחות עצמי וזכיתי לקטוף פירות לא מעט פעמים לרוב בקטגוריות גיל ולעיתים גם במיקום הכללי. לקורס מדריכי ריצות ארוכות הגעתי במקרה, בזכות באנר חביב שהסתובב לו באחד מאתרי האינטרנט. הקורס נתן לי כלים כיצד לעבוד עם אנשים וזה היה חשוב לי. במהלך הקורס העזתי, למרות חוסר הניסיון, להתנסות בהדרכת קבוצות דרך חברים שנתנו לי את השרביט והאמינו בי. זה כמו לקפוץ למים הקרים אבל אם יש לך את האינטואיציה לשחות אתה תשחה ומהר. וכך היה גם לי. הבנתי שאני יכול וגם נהנה מזה. אם כך, אז מדוע שלא נהפוך זאת למקצוע?

כך התגלגלו העניינים להיכן שאני נמצא היום כמדריך וספורטאי "חצי מקצועי" כהגדרתי. האמת שזה שילוב לא קל אבל מרתק ומאתגר. מצד אחד אני נמדד בכל פעם בביצועיי כמאמן. היכולת לגוון את מערך ההדרכה ולהכניס תכנים חדשים, המעקב אחר השיפור של המודרכים, היחס האישי שכל אחד מצפה לקבל, המוטיבציה וההשראה שיש להחדיר בקרבם, השיווק והיחצנות. וכמובן בסופו של דבר החשבון הסופי, האם התחום רווחי לי במידה שתאפשר לי ולמשפחתי להתקיים.
מצד שני בתור אתלט תחרותי, עליי להתמיד עם משטר האימונים, להציב מטרות חדשות, לעקוב אחר ההתפתחות ומגמת השיפור. להמנע מפציעות, להתכונן לתחרויות בארץ ולאחרונה גם בחו"ל, שיתופי הפעולה עם נותני החסות שלי וגורמים נוספים בענף.

אחת הדילמות היותר מורכבות קשורה במינון האימונים והעומס על הרגליים. מצד אחד אני עובד מאד חזק באימונים שלי מנטלית ופיזית. ככל שאעבוד חזק יותר במסגרת אימוני האיכות אמשיך להשתפר ואהיה מוכן לתחרויות והצבת היעדים שלי. מאחר ואני מתחרה לאורך כל השנה הרי שעליי לשמור על רמת כושר מאד גבוהה כל הזמן. זה יוצר עומס בלתי רגיל על הגוף בייחוד על הרגליים וזה גם עשוי לשחוק, לכן חשוב להקשיב לגוף, לבצע תחזוקה שוטפת ולהזהר מפציעות.
מצד שני אני חייב להיות אקטיבי עם המתאמנים שלי וללוות אותם במהלך האימון. גם אם הקצב איטי מאד יחסית אליי, הרי שאני רץ איתם, עובר מאחד לשני, מעודד ומאתגר, מתקן ומשפר את טכניקת הריצה, וגם כאן הרגליים אינן נחות.
לעיתים יש לי שני אימונים ביום עם קבוצות ולעתים אני מתאמן בבוקר ומשלב ביחד עם אימון ערב של המתאמנים שלי.

אז כמה פעמים אני רץ בשבוע? אם אחבר את כל האימונים יחדיו, הרי שניתן לומר שבין 8 – 10 אימונים בשבוע וכל אימון אישי רק מוסיף. מכאן, שהעומס על הרגליים גדול והדבר מצריך זמן ויכולת התאוששות טובה מאימון לאימון.
האימונים שלי מתקיימים בשעות מאד מוקדמות סביב 06:00 ולרוב אימוני הקבוצות בשעות 20:00 – 22:00. בהחלט לא שעות שגרתיות ואחרי כל זה אני גם אבא לשתי בנות...
ובתוך כל זה עליי לקום כל בוקר, להמציא את הגלגל מחדש, לחשוב עסקית, למצב את עצמי הן בתור מאמן והן בתור ספורטאי, להיות חדור מוטיבציה והתלהבות, להאמין ביכולתי ולהתמיד במגמת השיפור צעד אחר צעד. לא לפחד מכשלונות, לא להכנע לתסכולים או היסחי דעת שמונעים ממני להתמיד עם הכיוון שבחרתי.

בנוסף על כל זה, ישנה עדיין דילמה נוספת שיש לתת לה תשומת לב. בתחום הריצה ובייחוד במדינה חמה כמו ישראל, האימונים יכולים להתקיים בבוקר מוקדם או בערב מאוחר. גם כך מרבית הרצים הם אנשים עובדים במשרה מלאה ועסוקים עם הילדים עד שעות הערב. מרבית שעות היום למעשה אינן מנוצלות, אז מה ניתן לעשות? ובכן, גם כאן מצאתי פתרון יצירתי שאינו קשור אמנם בריצה אך בהחלט קשור לתחום ההדרכה.
לפני לא מעט שנים עסקתי בהדרכת נהיגה מתקדמת בחברה המתמחה במניעת תאונות דרכים. הרקע שלי מגיע מנהיגה מתקדמת כולל הכשרה כנהג מרוצים לפני שהתגייסתי לצבא. העיסוק בהדרכת נהגים בתרגול שליטה במצבי קיצון אפשר לי לשפר ולהרחיב את יכולותיי כמדריך. זה תורם לי המון להתמחות שלי וגם מאפשר לי למלא את היום מבחינת עניין ופרנסה.

אז אפשר לומר שבעצם ההתמחות שלי בעצם בהדרכה ולא רק בריצה. אני אוהב מאד לעבוד עם אנשים ולתקשר איתם, להבין את הדילמות, והאילוצים. חשוב לי לגלות אמפטיה אך עדיין לתת השראה לאחרים שהם מסוגלים ליותר, להחדיר בהם מוטיבציה ולתת להם להסתכל מעבר לאופק. הדרכה מבוססת על שינוי הרגלים, חיזוק הצד המנטלי והעצמה אישית ולכן צריך לדעת כיצד להתחבר לאנשים ולגרום להם להקשיב לך ולסמוך עליך כאוטוריטה.
מצד שני אני אדם מאד תחרותי, גם כשיכולותיי נופלות מאלו של רצים יותר מוכשרים. אני קנאי להצלחה שלי וממוקד מטרה בזמן התחרות אך עם זאת, אני מאד הוגן כלפי מתחרים אחרים, שומר על רוח ספורטיבית ומפרגן. נהג הגרנד פרי המנוח איירטון סנה הגדיר זאת במשפט אחד – "Racing is in my blood" ואני מאד מתחבר לזה.

לסיכום, השילוב בין ספורטאי תחרותי ומדריך ריצה מאד בעייתי ועלול ליצור קונפליקטים, אבל אם מוצאים את הדרך הנכונה והמאוזנת בין שני העולמות השילוב יכול להיות מוצלח, מהנה וגם משתלם.
אבל האמת...שאם הייתה לי את האפשרות להפוך תחביב למקצוע, ייתכן שהייתי מעדיף להיות נהג מבחן של יצרנית הרכבים למבורגיני. לנהוג כל היום בכבישים הכפריים של אזור Emilia-Romagna במהירויות מצמררות מאחורי ההגה של אחד מהרכבים הכי אקזוטיים והיפים בעולם. מי צריך יותר מזה?
 

 


ספידי שגב

 

  • עומר מנוס - צלם הבית

סגור