חצי מרתון עמק המעיינות - בזווית אישית

| שתף |

ספידי שגב מסכם את חצי מרתון עמק המעיינות - לא תמיד הכל הולך חלק...

אחרי עונה מוצלחת של תחרויות הייתי כנראה זקוק לניעור קטן בכדי להזכיר לי שאי אפשר לנוח על זרי דפנה לנצח. לצערי, הניעור הגיע דווקא בעיתוי פחות רצוי במהלך מרוץ עמק המעיינות, המוכר כאליפות הארץ בחצי מרתון. המרוץ נחשב לאבן דרך חשובה, כשלב הכנה לקראת מרתון טבריה בתחילת ינואר ומושך אליו את טובי הרצים בארץ לצד רבבות של רצים חובבים בכל הרמות.
המסלול בחלקו מישורי ובחלקו משופע מעט, לרבות עליה תלולה בת קילומטר לפחות בתוך הרחובות של הישוב בית שאן סביב הקילומטר ה -15. לכן, חשוב לשמור כוחות ולחלק את הקצב בצורה חכמה לאורך כל התחרות.

זו השנה הרביעית שאני מתחרה בעמק המעיינות. בשנה שעברה סיימתי לראשונה שני בקטגורית גיל עם תוצאה שהפתיעה אותי. עבדתי נכון, שמרתי את הכוחות לאורך כל הדרך וגם הצלחתי להגביר את הקצב לקראת הסיום.
השנה, הגעתי למרוץ אחרי רצף של פודיומים במקצים למרחקים ארוכים בכביש ובשטח. הצלחה שלי במרוץ אייל חיזקה בי את התחושה שאני מוכן לקראת עמק המעיינות אם כי הייתי מוטרד מהעייפות המצטברת ברגליים. מסתבר שרגל ימין היתה מאד מכווצת ונאלצתי בשבוע האחרון לעבור טיפול פיזיותרפי על מנת להוריד את העומס באימונים.
בכל זאת, קיוויתי להתאושש עד המרוץ ואף תכננתי את הטקטיקה בהתבסס על זמן המטרה שלי ורצון לשפר את השיא האישי בשיעור של דקה וחצי ביחס לשנה שעברה. מה שלא לקחתי בחשבון היה עומס החום החריג לעונה זו. המצב נראה אחרת לחלוטין, כשאתה מתאמן בקיץ ומאפשר לגוף להתרגל לטמפרטורות החמות באופן הדרגתי.

כשעמדתי על קו הזינוק היתה לי תחושה קלה של מחסור בנוזלים, אך זה כבר היה מאוחר מדי. לא שותים בסמוך לזינוק, אחד הדברים הכי פחות רצויים במהלך התחרות זה הצורך לרוקן את השלפוחית. למרות התחושה, דבקתי בטקטיקה שתכננתי לקראת המרוץ. הקצב שהכתבתי בק"מ הראשונים היה מתאים וגם הצלחתי לעקוף לא מעט רצים אך המאמץ להצמד לקצב המטרה שלי היה גבולי... גבולי מאד. קיוויתי לשמור את הקצב בחצי השני של המרוץ למרות שהטופוגרפיה השתנתה. היה ברור לי שהעליה הארוכה בהמשך תאט אותי ולכן היה לי חשוב שלא לעייף את הגוף לפני כן.
הקפדתי מאד שלא לחרוג מקצב המטרה לרבות בירידות. לאט לאט התקדמתי ושיפרתי את המיקום שלי. כלפי חוץ נראיתי חיוני וחד, אך מבפנים התחלתי להרגיש את העומס והעייפות גוברים. כנראה שהקצב היה מהיר מדי עבורי בתקופה זו של השנה.

ידוע שלתשישות יש נקודת אל חזור ולרוב הנפילה עשויה להיות כמעט מיידית. לרוב הרצים מפרשים תשישות כחולשה מנטלית ולא פיזית ונוטים להתעלם מהמצב מרצון לדבוק במשימה וזה מצב מאד מסוכן.
ואכן, שלא במפתיע, סימני התשישות הופיעו סביב הק"מ ה-17 אחרי העליה הארוכה. הסימנים היו ברורים – ירידה לא רצונית בקצב, כאילו משהו בולם אותך ושרירים עייפים עד כדי התכווצות כמעט. הבנתי שמשהו לא בסדר והדילמה היתה אם להמשיך את ה 4 ק"מ הנותרים במלחמה עם הגוף "עד שהמוות יפריד ביננו" או פשוט לקבל החלטה מושכלת ואחראית להרפות ולעצור את המרוץ.
כאשר נעקפתי על-ידי קבוצת רצים הבטתי בשעון והמספרים אמרו הכל... הקצב ירד באופן די משמעותי, רחוק מזמן המטרה שלי. ברגע זה בחרתי להוריד הילוך ולשייט עד קו הסיום. יותר ויותר רצים עקפו אותי בהמשך אך לי כבר לא היה איכפת, רק וידאתי שאני מפנה את הדרך ושומר את כוחותיי עד הסוף. לא עניין אותי זמן הסיום ומי סיים מלפניי. זו בהחלט תחושה מוזרה ומאד לא אופיינית לרץ תחרותי כמוני. התחושה מאד ריקנית, חלולה וחסרת אונים, כאילו הגוף בגד בי.

עם חציית קו הסיום פניתי ישר לאוהל של מד"א בסמוך. בעברי, כשהייתי רוכב תחרותי הייתי פוקד את האמבולנסים עם סיום התחרויות הארוכות ודואג לקבל אינפוזיות בכדי להחזיר נוזלים חיוניים בגוף. גם הפעם, אחרי הריצה פעלתי באותה שיטה. בדיקה של הפרמדיקים אישרה שאכן ניצב מולם ספורטאי תשוש הזקוק לעזרה. שתי שקיות נוזלים הוכנסו לגופי בעודי שוכב על האלונקה כשמלווה אותי תחושה מוזרה של ריחוף וחולשה. האינטואיציה שלי עבדה נכון. אילו הייתי בוחר להמשיך בקצב המטרה ייתכן והייתי קורס בדרך והדבר היה גם פוגע בהכנה שלי לקראת מרתון טבריה.

מסתבר שלא הייתי אורח חריג באוהל של מד"א, אחרי הגיעו עוד ועוד רצים מותשים. מסיפורים ששמעתי אחר-כך, מסתבר שהחום גבה לא מעט קורבנות. כנראה ששעת הזינוק היתה מאוחרת ביחס לתנאי מזג האויר? אינני רוצה למתוח ביקורת כלפי המארגנים. אני מאמין שהם פעלו בשיקול דעת. פשוט האחריות היתה מוטלת עלינו הרצים לדאוג להתכונן בהתאם.

לסיכומו של דבר, ההחלטה שלי להפסיק את המרוץ היתה חכמה. נכון שלא קל לעכל את המחשבה שנהרס לי מרוץ מוצלח בגלל עומס החום וכנראה גם בגלל תכנון לקוי בהתחשב בנסיבות.
אינני רואה במקרה שלי כשלון או סיבה להרגיש רע עם עצמי. נכון אני מאוכזב, כי באתי עם תקוות גדולות וקיוויתי לשבור את השיא האישי. אבל אני מאמין שלפעמים הכישלונות הארעיים דוחפים אותנו קדימה להתחזק ולהשתפר. זה כנראה מה שהייתי צריך בתקופה זו של העונה. עם זאת היה חשוב לי להפיק לקחים מהתחרות ולהסיק מסקנות.
האם שתיתי מספיק נוזלים ווידיתי שאני מתודלק כיאות?
האם הקצב שקבעתי התאים ליכולות שלי באותו יום ביחס לתנאים?
האם השקעתי מאמץ רב מדי בכדי לעקוף רצים או שהייתי צריך לשבת על הזנב ולשמור כוחות עד השלבים המאוחרים של המרוץ?
מה שבטוח אפשר לומר, שבזכות ההחלטה הנכונה שלי, חזרתי כעבור יומיים למשטר האימונים שלי בצורה מוצלחת ובטוחה בדרך לטבריה.
למדתי הרבה מההתנסות שלי בעמק המעיינות ומקווה ששנה הבאה אחזור שוב בכוחות חדשים ואשפר את השיא האישי.
 

סגור