הבלוג של צור - רצים וצמים

| שתף |

"אני אוהב לרוץ ביום כיפור. הנה, אמרתי את זה. סוף-סוף כבישים סגורים כמו שצריך, אפשר לרוץ למרחקים ללא דאגות ובשקט מושלם". צור מתלבט - לרוץ או לצום?

תאריך: 20/09/15, מאת: צור עמי

מידי שנה אני נתקל באותה התלבטות. מזל שאני חילוני, אחרת היה לי עסק רציני עם אלוהים. זה לא שאני לא מתעסק איתו ביום-יום, אבל לפני יום כיפור תמיד מציפה אותי התחושה הזו, שוואלה, מישהו באמת מסתכל עליי מלמעלה. אני מרגיש שאני במבחן סיום קורס, או משהו בסדר הגודל הזה, ואפילו שההתלבטות שלי נחשבת לאידיוטית במיוחד (בעיני רוב האנשים הלא רצים) אני עדיין מייחס לה חשיבות, ושוב, כל שנה מחדש, אני באמת מבולבל.

ההתלבטות שלי היא האם לרוץ ביום כיפור, או - לצום. זהו. אבל האמת, שעומדים כאן על כף המאזניים מספר החלטות וויתורים די רציניים. ופה, כמו שכבר אמרתי, אני מתעסק עם אלוהים. בכל מה שקשור לריצה שלי באופן גורף, אני מעדיף כמה שפחות לערב את אלוהים. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שביקשתי התערבות מצידו, כי אחרי הכל, אני מאמין, הדרך להצלחה בריצה תלויה רק בי, בתוכנית האימונים שלי, קצת במאמן וזהו. היתה פעם אחת שביקשתי התערבות בסוף מירוץ (התערבות פירושה: "אלוהים, איפה אתה עכשיו, בבקשה! אני מתפלל") כאשר נפל לי הג'ל באמצע מרוץ למרחק חצי מרתון ולפניי ומאחורי לא נראו רצים אחרים וגם לא תחנת מים. אז התפללתי. כמובן שאלוהים לא עזר לי, הרי מאגרי הגליקוגן בגופי התרוקנו, אלוהים לא שלח לי לא אנרגיה ולא נביא עם ארגז ג'לים. אבל עדיין, הרשיתי לעצמי להתפלל לרגע, אולי משהו יקרה.

הפעם האחרת שאני זוכר שבאמת התפללתי, היתה שגיליתי ב- 4:30 לפנות בוקר ששכחתי את תיק האימון והבודי-גלייד בתוכו, בעבודה. איך? לא יודע. יצאתי לריצת 34 ק"מ ללא שום התחמשות נגד שפשפות, וכל מה שקיוויתי כל הדרך זה שאלוהים ירחם עליי, על הפטמות שלי ועל אזורים מוצנעים אחרים. היו אולי עוד אי אלו מאורעות שביקשתי עזרה מהקדוש, אבל הפקת הלקחים היתה שלי בלבד, וקיבלתי עליי את האשמה.

אני אוהב  לרוץ ביום כיפור. הנה, אמרתי את זה. סוף-סוף כבישים סגורים כמו שצריך, אפשר לרוץ למרחקים ללא דאגות ובשקט מושלם. עשיתי את זה בעבר, אני מודה, פעם לבד ופעם עם חברים, וכך או כך, זה היה תענוג צרוף. הרגשתי אפילו איזה ניצחון קטן, כאילו זכיתי בפרס, הפרסים הקטנים האלה שגורמים לכם להרגיש ילדים שוב, כמו שקיבלתם מדבקה מהגננת לפני כולם ואף ילד אחר לא קיבל. הירגשתי את זה בארוחה של אחרי הריצה, בזמן ששאר הבית שקוע בצום ובשינה, אני מחזיר לעצמי אנרגיה. אח, זה היה טעים יותר מתמיד.

והיו גם שנים שבהם ויתרתי על הריצה וצמתי. היו ימים כאלו שהרגשתי שאני צריך להניח לריצה לעת עתה ולהיות עם עצמי. במשך עשרים וארבע שעות רצופות הדבר האחרון שעניין אותי זה לרוץ. קראתי ספר, קראתי עיתון, ישנתי לא מעט, אבל היה ברור לי שריצה וצום לא הולכים ביחד. היה לי קשה, וברגעי המשבר עלו לי מנטרות שקשורות לריצה כמו: 'מי שרץ מרתון אחד בחייו יכול לצום עשרים וארבע שעות בקלות', ועוד כל מיני משפטים שהמצאתי לעצמי, אבל הם חיזקו אותי בסופו של דבר. אחרי הצום הרגשתי את תחושת ההזדככות שכולם מדברים עליה, וזה היה נעים לי מאד. כמעט כמו לסיים מרתון. הרגשתי טוב יותר, חיוני יותר, רעב מאד רק בלי השרירים התפוסים.

לפני כמה שבועות עבדנו על פרוייקט גדול בעבודה. לפני שנפרדתי מהצוות ביום חמישי, הבוס שלי אמר לי שיכול להיות שיגיעו מיילים בשישי או בשבת, אז אם לא איכפת לי רק לבדוק. "אני לא עובד בשבת", אמרתי, חייכתי ונפרדנו. בסוף בכלל לא הגיעו מיילים (בדקתי) אבל חשבתי לעצמי שזה נחמד שאני לא עובד בשבת. היום בעבודה שוב היו השיחות האלו על מי צם ומי לא, והבוס שלי אמר לי: "צור, אתה בטוח צם, נכון?" אמרתי שעוד לא החלטתי. הוא קצת היה מופתע, מסתבר, כי מאז שאמרתי לו שאני לא עובד בשבת, הוא היה בטוח שאני שומר שבת. "אתה לא שומר שבת?" הוא שאל. "אני בעיקר שומר לא לעבוד בשבת", עניתי. "אני גם שומר לרוץ את הריצה הארוכה שלי בשבת בבוקר, זו המצווה שלי לעצמי. אני גם שומר להיות עם המשפחה בשבת, ומקפיד לעשות איתה איזה משהו מיוחד, כל פעם במקום אחר, לפעמים קרוב, לפעמים רחוק. לגבי הצום? עוד לא החלטתי, האמת, נראה לאן הלב או הרגליים יובילו אותי".

 

חתימה טובה!

צור.

 

 

  • Sebastian Ghita

סגור