רץ חופשי - הבלוג של צור, פרק פתיחה

| שתף |

לפני שיצאתי לריצה רבתי עם אשתי. הדברים הרגילים. הבעיה היא שנשים לא מבינות דבר פשוט, זה לא שלא איכפת לנו, אלא אנחנו פשוט לא שמים לב לפרטים הקטנים. הכל התחיל בזמן שחיפשתי את גרבי הריצה שלי.

תאריך: 05/06/11, מאת: צור עמי

ניסיתי למצוא את הגרביים בערימת הכביסה שהיתה בסלון. "משהו מסריח פה", שמעתי את אשתי ממלמלת מהמטבח. בדרך מצאתי כמה בגדי ריצה בערימה ושמתי אותם בצד. "מאמי, אכלת טונה?" מצאתי את הגרב שרציתי. ההיא עם הפסים האנטומיים שיושבים לי בול על כף הרגל. "כן, למה?" שאלתי והמשכתי לנעול את נעלי הריצה."אתה יכול לבוא רגע?" אם יש דבר שמעצבן אותי זה שאשתי מזמנת אותי לבירורים במטבח.

"מה כל כך קשה? תגיד לי? אחרי שאתה פותח קופסת טונה ואתה לא מסיים את כולה, לפתוח את הארון, לקחת פלסטיק ולשים את שאר הטונה שהשארת?". הסברתי לה שזה בסך הכל מהבוקר, מיהרתי שהכנתי סנדוויצ'ים ובלי כוונה, החזרתי את הטונה למקרר. "טוב אני יוצא לריצה". הפנמתי את העניין של הקופסא ובדרך לדלת נזכרתי שלא לקחתי את האם.פי. "לאן אתה הולך? אולי אתה רוצה שאני אדגים לך את הפעולה? זה גם כל כך לא בריא להשאיר קופסא פתוחה, כל המתכת הזו...." הלכתי לארון, לקחתי פלסטיק ורוקנתי את שאריות הטונה לקופסא. אחר כך הלכתי לחדר לחפש את האם.פי. לא יכולתי להיזכר איפה הוא. "ראית אולי את האם.פי?" אין תגובה. המשכתי לחפש על המדפים, בארון, על המיטה. כלום."את יודעת איפה האם.פי שלי?" שאלתי שוב, הפעם קצת יותר בעצבים. "איפה ששמת אותו!" אם יש עוד דבר שאני שונא, זה שאשתי חושבת שאני באמת זוכר איפה אני שם את הדברים, והכי אני מתעב זה את התשובה "איפה ששמת אותו". כי אני לא זוכר איפה שמתי אותו!

תופעה נפוצה שמתרחשת אצל רצים כשהם עומדים לאחר לאימון, אפילו שזה אימון שהם קבעו עם עצמם זו התחושה שסוף העולם מתקרב אם לא יצאו לאימון. ברגע הזה כבר נהייתי ממש עצבני. התחלתי לזרוק בגדים על הריצפה, לזרוק כל מה שנקרה בדרכי ואולי יכול להסתיר את האם. פי שלי. אני אצטער אחר כך על הבלאגן שאני יוצר, אבל אין מה לעשות. "נשמה, השארת אותו בחדר כביסה שחזרת אתמול מהאימון". נכון! אשתי הגאונה. כבר אמרתי, נשים זוכרות את הפרטים הקטנים. נכנסתי לחדר כביסה לקחת את האם.פי ואשתי עמדה מאחורי. "עשה לי טובה, שאתה חוזר, אל תעשה ערימה עם הסירחון שלך, תתלה את הבגדים הרטובים". נכון, גם בזה היא צודקת. חזרתי אתמול מהריצה, ישר נכנסתי לחדר הכביסה, כולי מזיע, ישר הורדתי את החולצה וזרקתי על הרצפה, נפטרתי מהמכנס הכבד מנוזלים, חלצתי נעליים, הורדתי גרביים והכל הסתדר יפה יפה בערימת סירחון. לתלות? בגדי ריצה משומשים נועדו לערימה, לא לתלייה. "טוב, מותק. יצאתי". אמרתי, על אף שבתוך תוכי ידעתי שמתי שהוא יגיע הרגע שאצטרך לפרק את ערימת הסירחון שלי.

"תוריד ת'זבל פליז, אתה גם ככה עובר ליד הפח". היא אמרה וכבר החזקתי בדלת. את פרץ הדברים שיצאו ממני, אז בנקודה הזו, שיחזרתי כל הקילומטרים הראשונים של הריצה. צעקתי. התעצבנתי! כמה תלונות! טרקתי את הדלת מאחורי ויצאתי לריצה (בלי הזבל). את חמשת הקילומטרים הראשונים רצתי מהר מדי בלי לשים לב. הריב חימם אותי בעצמו. בחמישה שהגיעו אחר כך התחלתי להירגע, ובק"מ ה-11 פתאום הרגשתי מן הרגשה מוזרה. הרגשתי מגוחך, כאילו כל הריב הזה זה היה הדבר הכי מטופש בעולם. מפגר. זה מה שאתה. מפגר. אמרתי לעצמי כל ארבעת הקילומטרים האחרונים שנשארו. הגברתי את הקצב, ובסך הכל הכללי יצא לי קצב לא רע בכלל. קצת יותר מהר מ-5 דק' לק"מ.
עשיתי מתחת לבית מתיחות. חשבתי איזו "כניסה" לעשות שאני עולה הביתה. בסוף נכנסתי בלי להגיד שום דבר. הלכתי ישר לחדר כביסה. את האם.פי הנחתי על המדף. את החולצה והמכנסיים תליתי. זה היה רטוב, מגעיל ומסריח, אבל התגברתי. אחרי המקלחת נכנסתי למטבח וחיבקתי את אשתי הגאונה. אבל בלב אמרתי שאיזה כיף שאני יכול לרוץ למרחק ולקבל תוך כדי קצת שכל. אחר-כך חתכתי לאשתי סלט גדול כמו שהיא אוהבת (ואין לה כוח לחתוך), ואכלנו את כל הטונה שנשארה בקופסא.
 

סגור