רץ חופשי - הבלוג של צור: פרק 2

| שתף |

"אתה רץ כמו זקנה צולעת", מילמל המאמן באימון הראשון שלנו יחד. "אל תיפגע, אבל אתה צריך לעבוד על סגנון הריצה שלך". הוא הוסיף, כנראה שראה שהחיוך נמחק לי מהפנים.

תאריך: 14/06/11, מאת: צור עמי

עד אותו היום לא היתה לי דעה או בכלל מחשבה על צורת הריצה שלי. רצתי. פשוט רצתי. לפני שלוש שנים בערך בגיל שלושים וחמש, שמתי על עצמי אוזניות ומוזיקה ופשוט יצאתי לרוץ. מאז אני רץ בין שלוש לארבע פעמים בשבוע ולא חושב על זה יותר מדי. יש לי מירוצים קבועים שבהם אני משתתף, וגם רצתי מרתון לפני כמה חודשים. רץ סביר. אפילו לאשתי כמו ששמתם לב, אין הרבה טענות על הריצה עצמה דווקא, היא די מפרגנת לי. בכל מקרה, לפני כמה שבועות החלטתי כן להצטרף לקבוצה כי חשבתי שזה יהיה נחמד להתאמן קצת יותר ברצינות ולא רק לבד.

"אתה רץ כמו זקנה צולעת", מילמל המאמן באימון הראשון שלנו יחד. "אל תיפגע, אבל אתה צריך לעבוד על סגנון הריצה שלך". הוא הוסיף, כנראה שראה שהחיוך נמחק לי מהפנים. איכשהו ניסיתי באמת לא להיפגע, אבל ה"זקנה צולעת" הידהד לי בראש מהרגע שהוא אמר את זה. עמדנו על הדשא באיצטדיון בקו אחד, שהזכיר לי את המד"ס הראשון בטירונות, עם המדסניקית הבלונדינית שלא הצליחה להשתלט עלינו כל-כך. "ברכיים לחזה", אמר המאמן והדגים בדיוק - ברכיים לחזה. נראה לי שהכרס הקטנה שלי הפריעה לתרגיל, אבל באמת שהשתדלתי. רצנו בברכיים לחזה הלוך וחזור כמה פעמים, ובחיי, זה היה קשה.

"עקבים לישבן", היה התרגיל הבא, ועכשיו כבר לא היו לי תירוצים. הסתכלתי על שאר הרצים מסביבי וראיתי שהמצב לא מזהיר. איכשהו, ב"תרגילי הטכניקה", כך קרא להם המאמן, אנשים לא נראים מי יודע מה. "אבל אם אני זקנה צולעת", אמרתי לעצמי בלב, אז מה האחרים? "אל תתייאש", אמרתי לעצמי, "בסוף זה יסתדר". אבל אז שכבר התחלתי להיות טיפה אופטימי, הדגים המאמן ריצה על הצעד, כמו בצעד תימני, אבל הפנים חייבות להישאר קדימה וצריך להתקדם. שם כבר איבדתי את זה לגמרי.

"חמש מתגברות לסיום ואז תחזרו לתרגילים ומתיחות",המאמן צעק לנו. אני עדיין כעסתי ואולי עדיין הייתי במצב של היעלבות, כי סך הכל, כל הרצים סביבי נראו די שמחים ומיודדים. אני לא היכרתי אף אחד, עשיתי מה שיכולתי וקיוויתי שבקרוב באמת אראה שיפור בריצה. כנראה גם כל התרגילים האלה עייפו אותי, כי לא כל-כך הצלחתי "להתגבר". עמדנו שוב בשורה וכולם זינקו נורא מהר, נשארתי מאחור ובשניות האחרונות הגברתי עד כמה שיכולתי. היו כאלה שחזרו לקו ההתחלה בריצה קלה, אבל אני הלכתי. "אל תדאג, תמיד האימון הראשון הוא קשה", שמעתי קול של אישה מהצד. הירמתי את הראש להסתכל וחייכתי אליה, "תודה, אני מקווה", לקחתי כמה נשימות לפני ששאלתי אותה אם גם באימון הראשון שלה המאמן אמר לה שהיא רצה כמו זקנה צולעת. היא צחקה.

יצאנו לעוד "מתגברת", וכנראה החברות החדשה נתנה לי כוח והפעם זה היה יותר טוב. "הוא אמר לי שאני רצה כמו צפרדע", היא סיפרה לי פתאום בדרך חזרה שהלכנו. לקח לי רגע להחליט אם זו בדיחה, ואז חייכתי. "וואללה, הוא נדיב עם כולם אני מבין". והיא, שהיתה הרבה יותר מבוגרת ממני הרגיעה אותי, "תאמין לי, הוא היה עדין איתך, אל תיקח ללב".

אחרי האימון הגעתי הביתה וכשעליתי במדרגות הרגשתי את השרירים שלי כואבים. בבוקר המצב היה עוד יותר גרוע, בקושי קמתי מהמיטה. כל התרגילים האלה לשיפור הסגנון גרמו לי להיות תפוס ובקושי הצלחתי ללכת.
"זקנה צולעת, זה מה שאני".
"מה אמרת מאמי?" פתאום הבנתי שחשבתי בקול רם. ",מה? כלום...סתם אני תפוס מאתמול", עניתי לאשתי.

כמה ימים אחר-כך נפגשתי עם האשה מהקבוצה כי קבענו לרוץ 8 ק"מ קל ביחד. היא הביאה איתה עוד מישהו מהקבוצה ורצנו שלושתנו בקצב נוח. בדרך מצאתי את עצמי מסתכל כל הזמן על אנשים רצים וגיליתי שלכל אחד יש את הסיפור שלו. היינו שלישייה מיוחדת אז באותה ריצה: זקנה צולעת, צפרדע וההוא - ההוא בכלל רץ עם הידיים. כמעט כל הדרך הוא 'מירפק' אותי. רציתי להעיר לו אבל הבנתי שאין מה לעשות, אז עברתי לצד ימין. בדרך גם עברו כמה רצים שנראו כאילו הם יצאו מז'ורנאל של רצים. העקב היה גבוה, והברך עלתה למעלה ולא היתה להם כרס שהפריעה. יאללה, חשבתי לעצמי, הלוואי והייתי יכול לרוץ ככה.

סגור