רץ חופשי - הבלוג של צור: פרק 3

| שתף |

יש לי רומן עם אשה אחרת. טלנובלה ממש. אנחנו נפגשים בין שלוש לארבע פעמים בשבוע בזמן שאשתי עם הילדים. מערכת היחסים ביננו באמת שהפכה להיות מסובכת, אבל זה לא באשמתי. אני רציתי לחתוך מזמן. לא הייתי מסוגל.

תאריך: 28/06/11, מאת: צור עמי

זאת היא שהתעקשה שנמשיך עם המשחקים האדיוטיים האלה. מה שנכון זה, שאני גם די ניגררתי אחריה. ככה זה, אגו של גברים. אבל היא שיגעה אותי, פשוט שיגעה אותי! איך היא היתה מופיעה לה עם החצאית הקצרה שלה שמתנופפת ברוח. לפני כמה ימים כבר התכוונתי לספר לאשתי, אבל לא היה לי אומץ. מה הייתי מספר לה? שבחורה השפילה אותי? גררה אותי למשחקי כוח?

הכל התחיל לפני חודשיים. פתאום היא הופיעה מולי על השביל באמצע הריצה. לבושה טיפ-טופ. זה רעיון יפה החצאיות ריצה האלה, זה מתנופף ככה ברוח ואתה תוהה לעצמך ממה זה מורכב. כמו אצל שחקניות טניס, איך שלא יהיה זה בנוי ככה שלא רואים כלום. גופיה צמודה, משקפי שמש כהות, כובע מצחייה וכמובן חיבור למוזיקה. חלפנו זה על פני זו והיה נדמה לי בזוית העין שהיא רצה יחסית מהר לבחורה. איזה קטע, היא נראתה טוב, אבל מה שעבר לי בראש באותו רגע זו השאלה מי רץ יותר מהר, אני? או היא?

הייתי בריצת שחרור אחרי שיום קודם עשינו אימון קשה באיצטדיון. רצתי עם המוזיקה להנאתי בקצב קליל. כעבור 10 דק' האשה עקפה אותי. בשניות הראשונות הייתי בשוק, אבל אחרי שהתעשתתי ניסיתי להדביק את הקצב. היא רצה מהר, אבל כל הזמן חשבתי, כמה מהר היא כבר יכולה לרוץ, מתישהו היא תתעייף, לא? זהו, שלא. הבחורה עם החצאית פשוט טסה. אני הייתי גמור ולא הצלחתי להתקרב אליה. שהגענו לגשר כבר הייתי צריך להסתובב, אבל משהו לא נתן לי להפסיק. פשוט הייתי חייב להשיג אותה. המשכתי אחרי הגשר ולא היה לי איכפת. ופתאום גם כל מה שהמאמן אמר לנו אתמול על לרוץ קל יום אחרי אימון קשה ועל "התאוששות נכונה של הגוף" היה נראה לי שטויות. התעצבנתי. אני אראה לו מה זה התאוששות. ואז היא קלטה אותי. היא הסתובבה אחורה וחייכה, כנראה התנשמתי בקול (זה קורה לי שאני רץ ממש מהר), ואז, היא הגבירה את הקצב ואני לא יכולתי יותר. הסתובבתי חזרה ורצתי לאט הביתה, מבואס ומושפל.

אחרי כמה ימים נפגשנו שוב. הפעם היא לא לבשה חצאית אבל זיהיתי אותה, לפי הכובע, וגם קצת לפי הריצה. הפעם הייתי בריצה רגילה, יום קודם נחתי והרגשתי רענן. היום אני אתפוס אותה, חשבתי לעצמי. ואז התחיל המרדף. רצתי מעט מאחוריה ואני בטוח שהיא שמה לב שאני מנסה להדביק אותה, אחרת היא לא היתה מגבירה את הקצב. אבל היא לא ויתרה לי, אפילו לא לרגע אחד. רדפתי אחריה כמעט חמישה קילומטרים עד ששוב הייתי צריך להסתובב. אחרי הסיבוב סובבתי את הראש לראות אם היא האטה, וכל ההצגה הזו היתה בשבילי. והיא הסתובבה אליי, אולי לבדוק אם עכשיו היא יכולה לנוח. הסתכלתי לה בעיניים והיא הסתכלה לי. שנינו שתקנו וכל אחד רץ לדרכו.

וככה זה קורה מדי פעם שאני יוצא לריצה. יש ימים שהיא לא מגיעה ויש ימים שכן. אם המסלול שלנו מצטלב אנחנו תמיד מתחרים. בלי מילים, רק ריצה. ניסיתי לחשוב למה זה כל כך חשוב לי לרוץ יותר מהר ממנה. למה אני עושה מזה סיפור. כי אם היא היתה גבר שמצטלב לי במסלול לא בטוח שזה היה מאתגר אותי במיוחד. ומה יהיה אם לעולם לא ארוץ יותר מהר ממנה? מה אז?
זה מצחיק, אבל בתוך תוכי אני מבין שכנראה יש המון נשים שהן הרבה יותר מהירות ממני ואני חושב שזה יפה, אבל שההיא מגיעה ואני מתמודד מולה אני צריך לקבל כמה דברים על עצמי, וזה קצת יותר קשה.

 

סגור