רץ חופשי - הבלוג של צור: פרק 5

| שתף |

"רצתי מרתון ועכשיו אני עצוב. לא רק שאני עצוב, אני גם הולך ומשמין. אשתי אומרת שזה הכל בראש שלי, אבל אני יודע. השמנתי. היא גם אמרה לי שמאז שהתחלתי לרוץ אני מדבר כמו בחורה". צור כותב על דיכאון של אחרי המרתון.

תאריך: 14/02/12, מאת: צור עמי

יומנים של דמעות

רצתי מרתון ועכשיו אני עצוב. לא רק שאני עצוב, אני גם הולך ומשמין. אשתי אומרת שזה הכל בראש שלי, אבל אני יודע. השמנתי. היא גם אמרה לי שמאז שהתחלתי לרוץ אני מדבר כמו בחורה. לא איכפאת לי, כי בימים האחרונים הצלחתי להוכיח לה שאני גבר. הגבר שבגברים. אם עד לפני חודש כל מה שהעסיק אותי זה האימון הבא, וכמה רצתי, וכמה יצא בטוטל-סך-הכל, וכמה ג'לים צריך לקנות, ומה תהיה התוצאה שלי לפי האימונים - היום הכל נראה לי שטויות. כאילו עולם שלם שנבנה במשך ארבעה חודשים קרס ונעלם כלא היה.

היה לי מרתון טוב. בהתחשב בעובדה שזה היה המרתון הראשון שלי, אני די מרוצה. הצלחתי לרוץ אותו בפחות מארבע שעות ובאמת הייתי מאושר. גם אל תשכחו שחזרתי מפציעה. במשך יומיים ירדתי מדרגות הפוך, אחר כך עוד יום אחד ירדתי חצי על הצד, ואז אחרי שלושה ימים הכאב הלך ונעלם. שלושה ימים אחרי המרתון הרגשתי ששרפתי מאות אלפי קלוריות והרשיתי לעצמי להזמין את כל החבר'ה לעשות על האש בגינה ואכלנו כמויות אדירות של בשר. היתה גם בירה כמובן. ואז התחילו הדיבורים של מתי לחזור לרוץ, וכמה אפשר ומה יהיה הלאה. עוד מרתון? עוד תחרות אחרת קצרה יותר? לשפר את ה- 10 ק"מ?

ברגע הראשון אמרתי שיאללה, בא לי עוד מרתון, אולי תל אביב, או ירושלים זו גם אופציה, אבל אז כל החזרה לאימונים רק הלכה והתדרדרה. עבר שבוע מהמרתון ופתאום לא התחשק לי לרוץ. דווקא התחלתי להנות מכל הזמן שנוסף לי פתאום. ימי הגשם שהגיעו אחרי המרתון לא דירבנו אותי לחזור להתאמן ומזג האוויר רק הלך ונעשה קר יותר. או שזה רק הדמיון שלי. עשרה ימים אחרי המרתון התלבשתי ונעלתי נעלי ריצה וכאילו לא היה שם קסם יותר. רצתי בקצב הליכה מהירה למשך חצי שעה. חזרתי הביתה, לקחתי בירה מהמקרר והתישבתי על הספה מול הטלויזיה. לא מתיחות, לא תרגילים, לא כלום. דיכאון.

כל החדווה שהיתה לי באימונים למרתון התפוגגה. פתאום כל ריצה נראתה לי חסרת תכלית, אפילו שהמאמן התחיל לדבר על עוד מטרות שנשמעו מאד מפתות. ככה עברו הימים. שהזדמן לי רצתי, שלא הזדמן אז גם לא הצטערתי. פתאום היתה לי הרבה עבודה במשרד ולא היה משנה לי לגלוש קצת בשעות. הבוס שלי עוד עלול היה לחשוב שהפכתי לעובד מצטיין. כל פרוייקט שהיה לקחתי. בנוסף הפכתי להיות בעל טוב, מנקה, מסדר, שוטף כלים ומקפל כביסה. כן, כן, הכל, רק לא לרוץ.

"אם לא תרוץ זה לא יקרה", אמר לי המאמן בשיחת טלפון. אחרי השיחה, ששוב שקעתי במחשבות הפילוסופיות שלי הבנתי עד כמה הרצים הם לא נורמלים: גם רצתי מרתון, גם אני בדיכאון, גם אני לא רוצה לרוץ והתרופה לכל הצרה היא.....ריצה!

טוב, אז צריך לרוץ. התחלתי לחזור על המשפט הזה שוב ושוב, כמו חייל ממושמע. "צריך לרוץ". אשתי שיתפה פעולה ללא ידיעתה (ובעיקר כי הפכתי להיות בלתי נסבל) והפצירה בי: "אתה חייב לחזור לרוץ".

חזרתי לרוץ. קצת יותר, אבל עדיין לא כמו לפני המרתון. אחרי שבע או שמונה ריצות רמת האנדרופינים שלי בגוף התחילה לעלות ומצב הרוח השתפר. התרופה כנראה עובדת. שלשום רצתי 10 ק"מ במסלול הרגיל אבל יותר מהר מבדרך כלל, ואני מרגיש שאני יכול שוב להתחיל לחלום. אולי לא על עוד מרתון בקרוב, אבל להשתתף באיזה מירוץ או שניים, להוריד עוד חמישה קילוגרמים עד הקיץ, לרוץ 10 ק"מ בפחות מ- 50 דק' ואולי בשנה הבאה לטוס למרתון בחו"ל. אולי פריז, אולי וינה. מזל שיש לי עוד אלפי קילומטרים של ריצה לחשוב על זה.
 

  • © katehillphoto - Fotolia.com

סגור