רץ חופשי - ריצת זיכרון

"הקילומטרים עוברים מעצמם, קילומטר אחרי קילומטר. לפעמים זה נעשה יותר טוב, לפעמים זה נעשה יותר גרוע, אבל הזמן והמרחק מרפאים את הכל. בדיוק כמו להיזכר בך". צור יוצא לריצת זיכרון.

תאריך: 22/04/15, מאת: צור עמי

תמיד שמתקרב יום הזיכרון אני מתחבט בדילמה הזו, האם לצאת לרוץ היום? האם זה יהיה "ראוי"? בשנים האחרונות גיליתי למרות החשש הגדול מפני המבטים המאשימים, שאני לא לבד. על השבילים פגשתי לא מעט רצים.

כל שנה מחדש אני יוצא לריצה הזו בחשש גדול. בהתחלה אני מפחד מהמבטים המאשימים, ואז אני מתחיל לשכנע את עצמי (את עצמי בלבד), למרות שהייתי מאד רוצה שמישהו ישמע. "אני עצוב היום, תעזבו אותי בשקט, זה מה שאני רוצה לעשות עם העצב שלי. אני רוצה לרוץ אותו". וכך, בקילומטרים הראשונים, אני משכנע את עצמי שאני צודק, וזו זכותי. אחרי שהיה נראה לי שעברתי את טבילת האש הראשונה, פניתי לתוך השטח כדי להתרכז בריצת הזיכרון שלי. מוזר, מתוך אלפי הריצות שרצתי עד היום, דווקא ביום הזיכרון אח שלי בא לרוץ איתי. כאילו במשך השנה הוא מניח לי לרוץ לבד, ולהתרכז בריצה עצמה, בקצב, באיזוטוני, בכאב בצד, אם הולך לי טוב או לא, אבל היום - היום הוא מגיע לביקור רציני.

בעלייה הראשונה אני מפנה את תשומת ליבו לעובדה שהתחזקתי. "אימוני הכוח האלו שווים משהו, הא?" ואני מדמיין את שנינו מתחרים עד סוף העלייה. אם הוא היה איתי היום אני מאמין שהוא היה מנצח. אמנם הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, אבל תמיד הוא היה החזק מביננו. תמיד הוא היה יותר בכושר, תמיד הוא היה יותר נלהב בעניינים האלו. בעצם, בזמן שהוא רץ כבר מאות קילומטרים בחייו, אני הייתי רחוק מזה שנות אור. חבל שהוא לא כאן כדי לראות אותי.

בירידה אני מזכיר לו שצריך להיזהר מהדרדרת. אני מספר לו שלפעמים אני רץ בזיגזג כדי לא לעבור את כל הירידה התלולה בבת אחת כי זה מסוכן. אז אולי זה נראה שאני מאריך את הדרך אבל בעצם אני מונע מעצמי ליפול. בכלל, אני חושב שיכולתי ללמד אותו הרבה "טריקים" אם הוא היה איתי היום. הייתי מספר לו איך דחפתי עוד ג'ל אחד לגרב שממש הציל אותי במרתון. או על הפעם ההיא שיצאתי לרוץ 35 ק"מ והחבאתי משקה איזוטוני בשיח בגן המשחקים ליד בית הספר, ואיזו הרגשה נפלאה זו היתה להגיע אליו ולראות שהוא עדיין שם. הייתי מספר לו גם על המרתון הראשון שלי, כמה שזה כאב - ככה זה היה מרגש, ואיך, איך הוא היה חסר לי בסיום. איך הוא היה מתפקע מצחוק אם הוא היה רואה אותי יורד במדרגות ביום שלאחר מכן.

הייתי מספר לו גם שמאז המרתון הראשון ההוא, עשיתי עוד כמה מרתונים, ועכשיו אני מתכוון לרוץ אולטרה מרתון, אבל עוד לא החלטתי איפה וכמה. הוא בטח היה אומר לי שאני משוגע, כמו כמעט חצי מהאנשים ששומעים את התוכנית הסודית שלי. "איך תרוץ כל כך הרבה?" שמעתי אותו שואל. "שטויות", אני עונה. "כמו שרצתי עד היום. פשוט רצים. ממשיכים קדימה". ואז בטח הוא היה שואל אותי על כל "הלבד" הזה. אל תדאג אח שלי הקטן. הקילומטרים עוברים מעצמם, קילומטר אחרי קילומטר. לפעמים זה נעשה יותר טוב, לפעמים זה נעשה יותר גרוע, אבל הזמן והמרחק מרפאים את הכל. בדיוק כמו להיזכר בך. בהתחלה זה כאב לחשוב עליך, בדיוק כמו לפני ריצת המרתון הראשונה שלי, שלא האמנתי שאני אשרוד. אבל אחרי כמה ריצות מרתון, לרוץ אולטרה נראה לי לא נורא. כמו להיזכר בך עכשיו. זה כואב, אבל פחות. אולי לא פחות, אלא אחרת. היום שאני נזכר בך אני יודע שיהיה בסדר. שלמדנו לחיות בלעדיך, אבל עם הזיכרון.

ככה רצנו ביחד אולי עשרים וחמישה קילומטרים. עלינו וירדנו בשבילים, עצרנו לשתות, עצרנו לרגע להסתכל על הנוף ולראות איך הכל השתנה. כמה בתים חדשים בנו. בכניסה לעיר עזבתי אותו, והוא עזב אותי. חזרתי הביתה כדי להתחיל את היום. לא עצוב, לא שמח. רגיל, רק עם קצת צל.

  • Copyright © 2006 - Gary Blakeley

סגור