רץ חופשי - הבלוג של צור: פרק 4

| שתף |

"מהרגע שהפכתי להיות פצוע, הפכתי גם להיות לחבר שהוא לא ממש שימושי. כי צריך להודות, הייתי בעיקר חבר לריצה, כי שם הפכנו להיות חברים וברגע שאיבדתי את הריצה הפכתי להיות בן אדם הרבה פחות אטרקטיבי". צור מספר על הפציעה הראשונה שלו.

תאריך: 26/10/11, מאת: צור עמי

אם אני לא רץ, אז אני גם לא כותב. זה לא במקרה שלא הייתי פה הרבה זמן. עכשיו חזרתי לרוץ בשיא המרץ ומוזר שדווקא כל התובנות והלקחים שלי מהפציעה האחרונה בכלל לא קשורות לפציעה ממש, אלא יותר לחברים שלי. אם להיות יותר מדויק, לאלו שהיו חברים שלי.

זה התחיל בכאבים קלים בלבד בצד הברך. לא התרגשתי יותר מדי, המאמן שלח אותי לאורטופד ודי מהר עלו על ה -ITB הזה. בכל מקרה, גיליתי שרצים לא אוהבים לדבר על פציעות, מלבד אלו של עצמם. ואני, אני דווקא הקשבתי לכל החברים הפצועים שלי אבל ביום שגם אני קיבלתי את הבשורה והצטרפתי למעגל הנפצעים הבנתי שאין לי סיכוי. כי לכל אחד יש את הנסיון שלו ועם הפציעה אתה מאבד עולם שלם של תוצאות מצויינות שכבר קבעת ויהיה קשה מאד לשחזר, מירוצים שנרשמת אליהם ולא תוכל להשתתף, ועשרות ריצות שאתה הולך להפסיד. אלפי קילומטרים שלא אתה זה שירוץ אותם - אלא כל השאר.

בשבועיים הראשונים של הפציעה נחתי לגמרי. שמרתי על קשר עם שניים מהחברים הטובים שלי שאיתם התאמנתי בקבוצה. כנראה מהרגע שהפכתי להיות פצוע, הפכתי גם להיות לחבר שהוא לא ממש שימושי. כי צריך להודות, הייתי בעיקר חבר לריצה, כי שם הפכנו להיות חברים וברגע שאיבדתי את הריצה הפכתי להיות בן אדם הרבה פחות אטרקטיבי. בהתחלה הם הזמינו אותי לשבת איתם בקפה של אחרי האימון הארוך בשבת, אבל באיזה שהוא שלב זה היה נראה לי די מביך  (ואף חוצפה מצידי) לבוא לאכול כזו ארוחה חזירית אם בכלל לא התאמנתי. אז באתי בכמה שבתות וזה היה מוזר כל כך. להתלבש לבית קפה בשבת במקום להגיע מסריח.

בכל מה שהיה קשור לפציעה הייתי ממושמע. הלכתי לעשות פיזיותרפיה ותרגלתי בחדר כושר את כל התרגילים שנתנו לי בקביעות שלוש פעמים בשבוע. הלכתי גם לשחות כמה פעמים אבל נשברתי די מהר וגם הרגשתי שאני מתחיל להשמין באופן קיצוני. כמובן שזה היה רק בראש שלי, אבל ההרגשה הזו גרמה לי לשני דברים: אשתי אמרה לי שאני מדבר כמו נערה מתבגרת עם הפרעות אכילה והדבר הנוסף הוא לתחושת ריק עצומה. הפליא אותי איך ברגע אחד אני יכול להרגיש כמו חלל ריק אבל נורא נורא שמן. הייתי עצוב.

ציפיתי לאיזו שיחת טלפון. "היי, מה נשמע? נו מתי רואים אותך?" אבל כלום. כאילו שרץ פצוע הוא טמא או משהו כזה. הרגשתי שכל הקבוצה כבר חיה באזור זמן משלה, זמן שכבר לא נוגע אליי. אני לא סופר לאחור לשום מרתון, ואין לי שום תחרות גדולה בקרוב, וגם לא "קטנה". עקבתי אחרי ההתקדמות של החברים שלי והרגשתי צביטה קטנה בלב. באחד הערבים המאמן התקשר אליי. שימח אותי שהוא מתעניין, אבל בסוף השיחה הוא עדכן אותי שהוא הקפיא את התשלום של החודש האחרון כי אני גם ככה לא מגיע לאימונים וברגע שאני אחזור נחדש. נו, ברור.

באותו ערב שהמאמן התקשר הלכתי לשתות בירה עם שני חברים טובים שלי מהצוות. הרבה זמן לא יצאנו כי תמיד הייתי צריך לחזור מוקדם בגלל האימון שיהיה מחר בבוקר, וגם די הפסקתי לשתות בירה בכמויות שהייתי רגיל לשתות. "אחי, מתי המרתון הזה שלך?" הופתעתי לשמוע שאלה על ריצה. "אין מרתון", אמרתי. "וואלה? מה קרה?" חייכתי, ובשמחה רבה סיפרתי על הפציעה שלי, ועל איך שרצועה אחת ברגל יכולה לעשות כל כך הרבה בעיות. "לא נורא, אחי, אנחנו אוהבים אותך גם בלי שאתה רץ", הוא סיכם את הנושא. ואז הבנתי, שאת החברים של הריצה אני צריך לשמור רק לריצה. ואת החברים שלא של הריצה, אני לא צריך "לשמור", כי הם תמיד היו ותמיד יהיו שם בשבילי גם אם אני לא רץ.

חזרתי הביתה כאילו גיליתי סוד גדול. הרגשתי הקלה. זה עשה לי סדר בדברים. ובאמת, באימון הראשון שחזרתי להתאמן השבוע קיבלו אותי ממש יפה. כאילו הייתי בחו"ל איזה שנתיים. כולם התעניינו ושאלו מה קורה, מזל שהכל עכשיו בסדר. 

  • © katehillphoto - Fotolia.com

סגור