אולטרה קצרין בשביל הגולן - סיכום 68 ק"מ

| שתף |

נילי אברמסקי מסכמת 68 ק"מ באולטרה קצרין בשביל הגולן

תאריך: 23/04/15, מאת: נילי אברמסקי

כבר כתבתי המון כתבות בעבר על ריצה, תחרויות ריצה, השגים, וחויות ממסעות, אבל מעולם קודם לכן לא עשיתי תחקיר לפני הכתיבה. תמיד כתבתי מתוך החויה האישית שלי, מסעות מתוך הנפש. בשבוע שעבר השתתפתי באולטרא קצרין בשביל הגולן. רצתי במקצה למרחק של 68 קמ (שבפועל קיבל בונוס נדיב והפך ל-71 ק"מ). כבר בסוף האולטרא בסובב עמק באוקטובר 2014 היה לי ברור שאני רוצה לרוץ אולטרא נוסף באביב. הבחירה המתבקשת היתה האולטרא בקצרין בשביל הגולן. פניתי למארגן המירוץ עופרי מילר וביקשתי להרשם למקצה הארוך ביותר למרחק 82 ק"מ. עופרי הפתיע אותי וביקש שארשם למיקצה הקצר יותר למרחק 68 ק"מ בגלל קושי המסלול. בתחילה רציתי למרוד ולעשות דווקא ולהוכיח לו שאני יכולה. אבל אז החלטתי לשם שינוי להתבגר ולהקשיב לעצתו החכמה. (שבפועל בירכתי אותו על כך). זו השנה השלישית של האירוע וידעתי שעופרי היה זה שהגה את הרעיון בתחילתו וסקרן אותי לדעת מה מניע אדם פרטי לקום וליצור אירוע ענק ומורכב שכזה.

לפני כ-6 שנים נפרד מהעולם שלנו בטרם עת איש ענק בדורו מגן הגולן לורן צלצר ז"ל. לורן עלה מצרפת והתישב עם אישתו אורלי בקיבוץ אל רום . לזוג נולדו שלושה ילדים: עידית, ענבר ועטר. צלצר נשבה בקסמי הגולן ואישיותו היחודית נרתמה למאבק על שמירת הגולן כחלק אינטגרלי של מדינת ישראל ופיתוחו. דעתו תמיד האירה פנים ודרך, וליבו היה רחב. היתה לו ראייה ערכית והבנה וחזון שאת המאבק על שמירת הגולן יש לעשות שלא על ידי הבערת צמיגים אלא בצורה אסטתית. על ידי אירועי ענק בומבסטיים שיש בהם הטמעה של יופי הגולן חשיבותו וערכיו. המאבק על הגולן יצר חיבה חוצת גבולות למקום. וכיום, שמאל וימין כמעט אחידי דעה לגבי הישארותינו בגולן ואחריותינו למען הדור הבא. עופרי נשוי לעידית, ביתו של לורן צלצר ז"ל. האיש שבדמותו וברוחו עוצב האירוע.

בעקבות מסעו של עופרי בשביל הגולן באפריל 2012 הוא נשבה בקסם המקום ורוחו והחליט ליזום את האירוע. האירוע איחד אליו שותפים רבים נוספים שנרתמו להפקת האירוע והצלחתו. ההתחלה היתה קשה ביותר. האירוע הראשון ב-2013 צומצם בהיקפו ואורכו בגלל סערת גשמים מאוחרת באביב. ולעומת זאת בשנה שעברה 2014, סרר חום כבד מאוד שהקשה על המתחרים אך לא הכניע אותם מלרוץ את מלוא המרחק 80 ק"מ.

גם השנה האירוע עמד בסימן שאלה כאשר שוב סערת גשמים פקדה את האיזור שבוע לפני המירוץ. ומזג האויר בזמן המירוץ גם הוא היה מוטל בספק. נוסף לכך תרגיל צבאי גדול חרש חלקים נכבדים של התוואי ויצר בהם לונה פארק שלם. אך עופרי היה נחוש בדעתו ואופטימי חסר תקנה כמו שכל רץ אולטרא חייב להיות. בסופו של דבר התרצו אלוהי האולטרא והבינו שיש להם עסק עם עקשנים בלתי נלאים וויתרו. סוף סוף אירוע 2015 במזג אויר אידיאלי ואפילו השלוליות הספיקו להתיבש בחלקן.

והינה חוית המירוץ שלי:

את ההכנות התחלתי בשלהי הסתיו. קבעתי לעצמי יעד של ממוצע קילומטרים לשבוע של 85. מכובד אך לא מעיק. ולשמחתי הצלחתי לעמוד בו. במירוצים קצרים אני לא משתתפת אבל זכיתי ללוות את הרצים שלי במרתון טבריה, תל אביב, ירושלים ואפילו פריז. ובכל אחד מהם ליצבור מרחק של הרבה מעל למרתון ולהתרגש מכל שלל ההשגים והשיאים של הרצים והרצות שלי ( וכן כן, החימום שלי בפריז 4.5 ימים לפני האולטרא היה מעל ל-50 קמ. אבל הסיפוק והשיאים וההשגים של הרצים והרצות שלי היה מרחיב לב וסגירת מעגל לאחר 11 שנה מאז שאני בעצמי רצתי שם).

המירוץ היחידי במרץ 2015 שבו כן רצתי היה מירוץ שטח קטן מופלא ואיכותי למרחק של 14 ק"מ בדרום הפורח ליד יד מרדכי. מירוץ לזכר טל ניר. ממליצה עליו בחום. את המירוץ גיליתי בזכות מרגנית ששון שסימה שם רביעית ואותה התחלתי לאמן, ובאולטרא של קצרין רצה וסימה חמישית את מקצה המרתון.

לקראת אירוע האולטרא החלטתי לגייס את כול המשפחה. קבעתי שניסע בהרכב מורחב ונישאר ללון שם מחמישי בערב ובסוף השבוע. אלוני הבשן נבחר כיעד הלינה ולא התאכזבנו.
שיכשוך קטן בכינרת בצהרי חמישי בחוף כפר נחום, טיפטוף גשם קל להגברת החרדה והופ הגענו לגולן. סהכ פחות מ-3 שעות נהיגה והגעה לחו"ל מבלי לעבור ביקורת דרכונים. בערב הגענו לקצרין לארוחת פסטה מובחרת ותדריך לקראת המירוץ. החרדה בשיאה. יותר מידי תיאורים על זהירות בדרך, לא ליפול, תוואי טכני, ירידות מסוכנות, דרדרת, סלעי בזלת ולקינוח נחשים. אני כבר בפניקה. חזרה לאלוני הבשן התארגנות ושינה קצרה. חצות – בדיוק הזמן הכי לא הגיוני לאנשים נורמליים לקום. טוב שזה עסק לשרוטים בע"מ. הגעה בערפל חלקי מלחיץ חזרה לקצרין ויציאה באחת בלילה בהסעה לנימרוד. תדריך נוסף למריטת עצבים וסוף סוף יוצאים לדרך. אלכס- רץ אולטרא מהקבוצה שלי ואני רצים ביחד. שומרים ועוזרים אחד לשני. מקפידים על קצב רגוע שתיה מסודרת ואכילה קבועה. וזהירות מקסימאלית בסינגלים בעליות ובעיקר בירידות. כבר עם הזינוק החרדה והפניקה חולפים להם וההנאה משתלטת עלי. עוברים דרך מסעדה המנומנמת ומגיעים דיי במהרה ליער אודם והר אודם. סינגל קסום ומכושף כמו שהבטיחו ועם תוספת של ערפל סמיך ומסמא. ניתן לראות בקושי למרחק של 5-10 מטרים. אבל בתור אופטימיים חסרי תקנה המחשבה היחידה שרצה לי בראש זה שזו חויה חולפת ושחוש הראיה זו זכות בסיסית שצריך להכיר לה תודה בכל רגע ורגע. בכו 7-10 ק"מ מגיעים לתחנת הזנה מאובזרת ומאורגנת בשפע רב ולמופת.

אנשים שקטים מקדמים את פנינו בעידוד ובחיוך ובמהירות רושמים את המספרים שלנו לתיעוד ובקרה. עליה על הר החרמונית וירידה שרושמת לנו נפילה אחת כואבת. יורדים לכיוון עמק הבכא וברקע קולות מהפגזה רחוקה בעומק סוריה. מלחמה עקובה מדם ממש לידינו, מחשבות שקטות ועצובות על ההיסטוריה והגבורה של המקום הזה ועל השכנים מעבר לגבול שלא מצליחים לחיות בשלום ובשלווה ועל אובדן החיים חסר התוחלת. הדרך ממשיכה בחשיכה ומידי פעם רצים ביחד עם רצים נוספים ומחליפים רשמים וחויות. אבל לא הרבה כדי לשמור כמה שיותר על האנרגיה.

והינה מחזה דימיוני באופק. גחליליות ירוקות שהולכות ועולות עד לגובה השמים. וואו. ההבנה מחלחלת. הינה הגענו להר בנטל. הגחליליות הן הדרך שעוד מעט ונטפס. עליה מתונה שמתחלפת בעקומה חדה. הנשימה נעשית כבדה והידיים נעזרות במעקה הבטיחות ומושכות את הגוף במעלה ההר. והינה הפיסגה ובראשה תחנת ההזנה. חיוכים של אושר. כמעט 30 ק"מ עברו, והינה האוטובוס של רצי המרתון מגיע לפיסגת ההר. הם יוזנקו בעוד כחצי שעה. וחלקם יעברו אותנו בהמשך. ירידה בשביל מההר מזכה אותנו למרות כל הזהירות במספר נפילות. שריטות בידיים וטוסיק כואב אבל שום דבר לא נשבר אז נושכים שפתיים וממשיכים. נכנסים לסינגל מהמם ביופיו.

החשיכה מפנה אט אט את מקומה ויופיו של הגולן בשיא תפארתו. כמו מרבד קצפתי של ירוק בשלל גוונים. פרחים שיחים ועצים מבצבצים מתוך המרבדים הירוקים. פרות מחויכות לצידי הדרך. נושמים עמוק את כל התפארת וההוד ומשייטים הלאה וקדימה. חצי הדרך בעין זיוון. פוגשים בתחנה עליזה ועירנית את רצי ה-35 ק"מ. זוכים לעזרה רבה בתחנה ועידוד של הרצים הממתינים שעוד רגע יזנקו ויעברו אותנו כרוח סערה. בתחנה מורידים מעילים ווסטים זוהרים ופנסים. מרגיש מוזר להיפרד מכל כך הרבה ציוד. מרגישה קליל. אלכס מאט, ואני מחכה לו פעם ופעמיים אבל אלכס שמכיר אותי ויודע שיצר התחרותיות שלי עולה על כל גבול מפרגן לי ומשחרר אותי קדימה. הוא יסיים דקות ספורות אחריי. שביל רחב ומלא בוציות. וטורבינות הרוח באופק. רצים אליהן והן מתרוממות גבוה גבוה. עוברים להליכה כאשר הדופק גבוה מידי ( ובכלל באולטרא אני נוהגת לעבור להליכות קצרות בכל שיפוע כדי לשמור על דופק יציב ומתון). מגיעים לפיסגה ומרחפים במורדה. אני שומעת מוסיקה דרך רמקול וזוכה לנזיפה עדינה מאריה. הוא טוען שאני מחמיצה את שירת הציפורים. מכבה מיד את המוסיקה והציוצים אכן ערבים לאוזן שמחים ועליזים ומנעימים את הדרך המאתגרת. עליה נוספת להר חוזק וזו בעצם העליה המשמעותית האחרונה. מכאן כמעט ורק מישור או ירידה. בטח השטח יהיה קל ונוח (לא זכרתי את סוף התדריך- ואולי טוב שכך). עוברים את אלוני הבשן והמחשבות על משפחתי הישנה מטרים ממני מחממת את ליבי. גם רצי ה-25 מתחילים לחלוף על פניי. והדרך קשה והדרך ארוכה ובלתי נגמרת. והרצים חולפים על פני בקלילות מרגיזה. אבל בפיהם הרבה מילות עידוד ופירגון. אבנים במיליונים וכל צעד מחושב וזהיר. להרים רגלים, להרים רגלים, להיזהר.

תחנת רישום אחרונה. שי חזן מנצח ביד רמה וברוחב לב על התחנה. ימינה לכל הרצים ושמאלה לרצי ה-82 ק"מ לתוספת הקילומטרים בשטח הכי מאתגר וטכני שיש לאיזור להציע. ההפרדה לימין ולשמאל מזכירה קצת את יום השואה והפוסט של עטרה רון מהדהד בי: על אביה הגיבור איש האולטרא בעל כורחו בצעדות המוות. וכל אלו שבמותם ציוו לנו את החיים. ואנחנו כאן ועכשיו ובוחרים מרצונינו החופשי בארצינו שלנו לרוץ עד קצה גבול היכולת. רצי ה-15 מקבלים את פנינו בקריאות עידוד חזקות ונלהבות. זוכה למפגש מרגש עם מיכל וטל נווה (הבחור ששיכנע אותי לראשונה לרוץ אולטרא בשביל הכיף! ). ממשיכה לעבר הסוף. והינה נזכרת בתדריך. קוליסים, קוליסים, קוליסים. הגשם בשילוב תרגיל צבאי מרובה טנקים הפכו את ה-15 ק"מ האחרונים משטח מפנק נוח וקל לחויה הזויה מתסכלת ואין סופית. רוצה לעבור להליכה אבל זה רק יותר כואב וכל כך איטי שזה לעולם לא יגמר.

מרימה רגלים חורקת שיניים וממשיכה הלאה. המוני רצים חולפים על פני וכולם שרים קלילים ומהירים וכולן ארנבות מהירות ואני כמו צב יבשתי. שיעור בצניעות והרגעת האגו. מתי יצר התחרותיות ירגע? למה שלא להנות מיופי הטבע ופאר הבריאה ?! לקראת הסוף מבינה שכנראה שלא בתקופה הקרובה. אבל משלימה עם הפגם בחיוך סלחני, כזו אני לטוב ולרע והאופי הזה הוא שהביא אותי בעבר לכל השגיי.
68,69,70 והסוף לא נראה באופק. ככה זה בצפון, לפנק לפנק לפנק, בונוס לתפארת 71 ק"מ. וסוף סוף קו הסיום. חיוך רחב מניפה ידיים והינה זה נגמר.


נילי בסיום / צילום: אלכסנדר זלזניוב

מסלול טכני לתפארת- מרגיש כמו להיות בבלנדר במשך שעות ברציפות. המפרקים רועדים. אבל היופי מחפה על הקושי. שילוט מושלם של מאות שלטים לאורך כול הדרך (אבל צריך להיות בעירנות כול הזמן- במהלך הדרך אחד מרצי המרתון שרץ לידי המשיך ישר במקום עם הכוונה מושלמת- ריחוף ריגעי. קראתי לו והוא חזר אל הפניה. חוסר תשומת לב יכול לעלות ביוקר). עשרות מתנדבים פרושים לאורך עשרות קילומטרים. וכוחות שיטור אחראיים ותומכים לאורך הדרך, ותחנות הזנה נדיבות ושופעות. מתחם סיום מאובזר במחצלות, מזרונים, שימשיות וכריות. ואוכל לרצים כיד המלך. מדליות הסיום הכי יפות שאי פעם ראיתי. וקהילה מקומית קצרין (ודימי אפרצב העומד בראשה) מגויסת. ומאחורי הקלעים האירגוניים והטכניים דורון שלמון האיש והאגדה וחי ודפנה פרחי. ועוד רבים וטובים ושלל נותני חסות.

אז מה נותר לנו קהילת הרצים? להמשיך ולפקוד את המירוץ הזה בשנים הבאות ולהכפיל ולשלש את גודלו. למענינו ולתפארת מדינת ישראל (מותר להיות נוטפת ציונות וגאווה ביום הזיכרון רגעים לפני יום העצמאות- שעת כתיכת שורות אלו).

 

 

נילי אברמסקי


נילי ובתה ליאל על הפודיום במרוץ "רואים רחוק"

שיאנית ישראל במגוון מרחקים החל מ-2000 מטר ועד מרתון. ייצגה את ישראל באולימפיאדה (אתונה 2004), בשתי אליפויות עולם באתלטיקה, ב-6 אליפויות עולם בחצי מרתון ובשתי אליפויות עולם בריצות שדה. אברמסקי, זכתה ביותר מ-50 תוארי אליפות ישראל, מהם 11 תארים במרתון (מרתון טבריה) יותר מכל אתלטית ישראלית אחרת. בשנים האחרונות החלה לאמן ולרוץ ריצות אולטרה מרתון.

 

  • נילי אברמסקי

    צילום: עדי פרץ

סגור