איך מודדים מסלול של מירוץ כבישים?

| שתף |

כמעט כל מירוץ בארץ מסתיים בתרחיש קבוע: הרצים עונדי ה-GPS שואלים את עצמם ואת המארגנים בתמיהה "האם מרחק הריצה היה מדויק"? ואכן, לעתים קרובות מדי התשובה היא שלילית. מדידה מדויקת של המסלול היא תנאי להצלחתו המקצועית של מירוץ כבישים. איך עושים זאת נכון - במאמר זה.

תאריך: 28/06/11, מאת: *אבי שטיין, גליון מס. 133

דיוק במרחק הוא שירות בסיסי שמארגני מירוצים מחויבים לעמוד בו. מאות ואלפי הרצים שעומדים על קו הזינוק זכאים לצאת לדרך, שלקראתה התאמנו במשך חודשים ארוכים, בידיעה ובביטחון שהמרחק שהובטח בפרסום אכן נמדד וקיים בפועל. התרשלות המארגנים במילוי הבטחתם עלולה לגרום להם למפח נפש.

הנטייה של מירוצים רבים בארץ 'להתכווץ' ובכך לעורר את חמתם של הרצים אינה גזירה משמים: ישנה דרך בדוקה ורשמית למדוד מרחק של מירוץ, המאושרת על-ידי ההתאחדות הבין-לאומית לאתלטיקה (IAAF) וארגון המירוצים הבין-לאומי (AIMS), והיא אף מתוארת בחוברת ובאתר אינטרנט (ראו בהמשך). מסלול של אירוע רשמי או מירוץ גדול חייב במדידה ובאישור של מודדים מתורגלים ומוסמכים ברמות שונות, שעברו קורס אינטנסיבי בנושא זה.
כללית, השיטה מתבססת על השוואה של מספר סיבובי גלגל אופניים (הנמדד במספרים), הנדרש להשלמת מסלול הריצה, אל מול מספר הסיבובים שנמדדו בקטע קצר שנמדד אף הוא במדויק ומשמש כמדד לכיול. ציוד המדידה כולל אופניים תקינים ויציבים, מד סיבובים רשמי המורכב על הגלגל הקדמי, מגללת מדידה עם סרט ממתכת, מחשבון, כלי סימון ואמצעי רישום נוחים ומיידיים על האופניים (מהודקים על מגשית) ומד טמפרטורה (רצוי). החלק המורכב יותר הוא הביצוע, אמנם על-פי הנחיות פשוטות אך עמוסות בפרטים המחייבים הקפדה רבה. מד הסיבובים הרשמי הוא מסוג Oerth או Jones (ניתן לרכישה בחו"ל בכ-150 דולר), והוא מורכב על ציר הגלגל הקדמי של האופניים. הוא אינו מודד את המרחק ישירות אלא מונה מספרים המייצגים את סיבובי הגלגל. בכל סיבוב גלגל מתחלפים כ-20 מספרים, כלומר בכל כ-10 ס"מ מתחלפת ספרה. האופניים חייבים להיות נוחים ויציבים. ה-GPS הקומפקטי, שאינו נחשב למדויק לתכלית זו, מומלץ לשמש כגיבוי בלבד לאחר המדידה, וזאת לשם בירור אפשרות של טעות בסיסית גסה בחישוב או בביצוע.
מדידה של מסלול בן 10 ק"מ היא משימה שמחייבת 3-2 אנשים בעלי כושר גופני, הבנה ורקע מתאים. במסלול פשוט הליך המדידה נעשה בשטח בלבד (ללא סיור מוקדם ברכב לשם תכנון המסלול וללא מיפוי ותיעוד), והוא נמשך כ-5 עד 6 שעות לאנשים מיומנים. מסלול מורכב או ארוך יותר מוסיף שעות בהתאם.

במאמר זה מובהרים רק עקרונות המדידה. אלו אינם מהווים תחליף ללימוד החומר המורכב כולו, המפורט בחוברת של כ-80 עמודים. ודאי שאין זה תחליף לקורס מעשי מורכב. אולם לימוד עצמי מדוקדק של החומר המקורי והבנתו, תוך תרגול והקפדה על הפרטים, יאפשרו גם לאנשים שלא עברו את הקורס לבצע את המדידה בתחרויות מקומיות. כל אדם בעל רקע טכני והבנה במירוצים מסוגל להתמודד עם החומר.

הליך המדידה
הליך המדידה כולל שמונה שלבים עיקריים:
1. הגדרת המסלול המשוער
בחירה של מסלול מתאים היא תורה בפני עצמה שלא תפורט כאן. המדידה הראשונית נעשית ברכב בעת שהתנועה דלילה. ישנם מסלולי הלוך-חזור, מסלולים היקפיים, מנקודה לנקודה, מסלולים מכפילי סיבובים ועוד. אם המסלול מוגדר כהיקפי, שבו מיקומי זינוק/גמר מוכתבים, יהיה זה מסובך יותר למצוא שילוב של רחובות שיביא את המודדים בדיוק למרחק הרצוי. לעומת זאת, אם המסלול כולל קטע כביש של הלוך-חזור, ללא נקודת פרסה מוגדרת, זה מאפשר גמישות רבה.
הקו התיאורטי של המירוץ הקצר צריך להיות ברור, בעיקר בסיבובים ובפיתולים. זהו הקו שיימדד, ואין מסלול חוקי קצר ממנו. במירוצים רשמיים קו זה מסומן בצבע לשירותם של הרצים (בדרך כלל כחול, על בסיס מים שידהה וייעלם מהכביש בתוך כמה ימים). מי שנצמד לקו הזה עושה את הדרך החסכונית ביותר.

2. בחירת קטע קצר לכיול ומדידתו
זהו קטע ישר שאורכו 300 עד 500 מ', ועליו מכיילים את האופניים. הקטע הנבחר יהיה סלול היטב (ודומה למסלול), סמוך למסלול או חלק ממנו, ונקי מתנועת רכבים. ניתן יהיה לרכוב בקטע זה בנוחיות לשני הכיוונים.
המדידה הראשונה נעשית בסרט מתכת רשמי שאורכו 50 מ' לפחות (ניתן להשגה באיצטדיוני אתלטיקה). הטמפרטורה הנמדדת עשויה לקבוע 'תיקון' במדידה בהתאם לטבלה, לאור העובדה שגם סרט המתכת מגיב לטמפרטורה בהתאם. המרחק נמדד בקו ישר כסרגל, על-פי כללים מדויקים, המפורטים עד כדי רמת מנח גלגל האופניים בנקודות הקצה - הכול כדי להגיע לדיוק מרבי בקטע שמהווה את הבסיס למדידת המסלול.

3. כיול האופניים בקטע הקצר
הליך המדידה של הקטע הקצר ושל המסלול כולו חייבים להיות בתנאים זהים: אותם אופניים, באותה דרגת ניפוח גלגל (דחוס), אותו (משקל) רוכב ובטמפרטורה דומה.
מבוצעות ארבע מדידות לפחות, ואם התוצאות דומות הממוצע מהווה את הבסיס לחישוב של מספר הספָרות המתחלפות ב-1,000 מ'. את הנתון הזה יש להכפיל ב-1.001 (שולי ביטחון), והתוצאה מהווה את ה'מדד הקבוע' שילווה אותנו בדרך.

4. מדידת המסלול
תכנון המסלול קובע את הליך המדידה, אך נושא זה לא יידון כאן בשל מורכבותו. עם היגיון בריא אפשר להגיע לתובנות גם לבד. ניתן להתחיל את המדידה בנקודת הזינוק או בנקודת הסיום. למַד הסיבובים אין כפתור איפוס, ולפיכך יש להביאו למספר עגול בתחילת הדרך. לפני היציאה יש לבצע חישוב לגבי המספר הצפוי על מד הסיבובים בכל נקודת קילומטר, וזאת באמצעות הוספת ה'מדד הקבוע' לקילומטר הראשון, וכך הלאה לכל קילומטר. במירוץ של 10 ק"מ (שישמש כאן כדוגמה) יתקבלו 10 מספרים צפויים.
יוצאים לדרך ובכל קילומטר יש לסמן על הכביש או בשולי המדרכה סימן צנוע שקַל לראותו ולזהותו בעתיד (מיקומו עשוי להשתנות!). במקביל יש לרשום פרוטוקול שיתאר היכן נמצאת נקודה זו, באמצעות סימני זיהוי סמוכים. כשנגיע לנקודת ה-10 ק"מ נקבע את המסלול, אלא אם כן נדרש שינוי מהותי. בכל מעבר של האופניים בקטע שאינו נמדד - הגלגל הקדמי יינעל על-ידי הבלם מפני תזוזה.

רכיבה ב'דרך הקצרה ביותר' (דק"ב)
קו המדידה שלנו מייצג את הדרך הקצרה ביותר שהרץ יוכל לבצע מבלי להיפסל. הדק"ב עובר בצד הפנימי של הקשתות, 30 ס"מ משפת המדרכה. אם בקצהו של קטע כלשהו יש פנייה לצד השני, הסטייה לכיוון זה נעשית בהדרגה תוך שמירת הדק"ב.

ברור שמעבר פיזי על האופניים בדק"ב מחייב שיטות סימון ורכבים מלווים לבטיחות בדרך. פרוטוקול המדידה צריך לזהות ולציין מקומות שבהם הרצים עלולים 'לחתוך' פינות ולקצר בכיכרות. במקומות אלו יש להציב פקחים, מחסומים או לפחות סרטי סימון שיקשרו בין עמודים או מכשולים אחרים.

5. כיול חוזר של האופניים בקטע המכייל
הכיול החוזר בסוף מדידת המסלול נועד לברר אם לא חל שינוי בהשוואה לכיול לפני מדידת המסלול. הוא ייעשה באותה שיטה של הכיול הראשון. התחשיב הסופי נקרא ה'מדד הקבוע בסיום'. סטייה בין שתי המדידות עשויה להיגרם, בין השאר, משינויי טמפרטורה או מתקר קטן בגלגל שגרמו לשינוי ברדיוס הצמיג המנופח.

6. חישוב מעודכן של אורך המסלול
בשלב זה מחשבים תחילה את ה'מדד הקבוע הסופי', שהוא הבסיס לחישוב אורך המסלול. זה יהיה הממוצע בין ה'מדד הקבוע' (שלב 3 לעיל) לבין ה'מדד הקבוע בסיום' (שלב 5). התוצאה מהווה בסיס חדש שלפיו מעדכנים בחישוב את אורכו של המסלול שמדדנו. מובן ששינוי במדד, שאמור להיות קטן אם בכלל, יגרום לשינוי בתחשיב אורך המסלול - בהתאם.

7. עדכון סופי של המסלול וסימונו
רק כעת ניתן לקבוע את המסלול הסופי ואת מיקום נקודותיו. תצורת המסלול תכתיב לנו היכן ניתן להוסיף או לנכות את המרחק העודף או המיותר - בזינוק, בגמר או בנקודה אחרת. ברור שנקודות ציון הקילומטרים יקבלו הסטה בהתאם. אם תצורת המסלול אינה גמישה, ייתכן שיהיה צורך בשינוי של ממש ובמדידה חוזרת.
למרות ההקפדה במדידה יש לזכור שרכיבה יגעה ומדידה בשמש יוקדת, תוך שקידה על דפים עמוסי מספרים ונוסחאות, מהוות פוטנציאל מובהק לטעויות חישוב. יעידו על כך רצי מרתון טבריה השלישי (1979), שרצו 854 מ' יותר מהמרחק הסטנדרטי. המסלול עבר אז בקטע עפר בשדות קיבוץ אפיקים, והבוץ שנוצר אחרי הגשמים חייב שינוי ושילוב של קטע הלוך-חזור שונה מהמתוכנן. בלחץ הזמן והתנאים, יום לפני האירוע, חושב הקטע שהיתוסף רק פעם אחת במקום פעמיים כקטע הלוך-חזור. טעויות נפוצות כאלה יימנעו אם החישוב ייעשה על-ידי שני אנשים לפחות, על בסיס רישום שיטתי וברור, במקום ממוזג ונוח ולא בדרך.
עם האישור הסופי של המסלול המדוד יסומן המסלול לטובת המשתתפים: נקודות הקילומטרים יצוינו בשילוט שייתלה על עמודים ועצמים קיימים בסמוך למיקום, כך שיתאפשר לרץ להבחין בהם מרחוק. כמו כן יצוינו הנקודות בנתיב הריצה ובמיקום המדויק, בצביעה על הכביש.

8. רישום המדידה ומיפוי
מדידה ללא רישום מדויק וברור מהווה מתכון לטעויות ועבודה מיותרת. שילוב של נקודות צבע לא ברורות בדרך ודפים מקושקשים יהפכו את המודד ל'גאון' היחיד שמבין את מה שעשה, אך בסוף המירוץ הוא עלול להתגלות כטיפש שגרם לאכזבה רבה לרצים. לפיכך הרישום חייב להיות כזה שיאפשר את בחינת הנתונים על-ידי אנשים אחרים ומדידה חוזרת או השוואתית בכל אחד מקטעיו. נתונים אלו והפרוטוקול יתועדו ויישמרו למרוץ הבא, כך שאפשר יהיה לחזור על הסימון גם אם דהה או נמחק.
יש להפיק מפה ברורה של המסלול, שתאפשר לכל משתתף ובעל תפקיד להבין את הדרך. בארץ מקובל למתוח קו על מפה אינטרנטית, אך בדרך כלל עדיף איור, לא פרופורציונלי בהכרח, שמגדיל ומדגיש נקודות שעשויות להיות לא ברורות. יש לציין על המפה את מיקום נקודות הזינוק והגמר וכן את נקודות חלוקת המים. בדרך זו יוכלו הרצים לבחון את המסלול ולהתאמן לאורכו עוד לפני האירוע. לצורך תיעוד יש להגיש מפה עם סדרה של מסמכים (מפורטים באתר), המהווים את הדיווח על הליך המדידה ותוצאותיו.

סטנדרטיזציה ותקן של המדידה בישראל
רבים ממארגני מירוצים טורחים בהכנתם ומקדישים לכך ממון רב, אך דווקא בשירות הבסיסי של מדידת המירוץ הם מאלתרים. השנה הבחנתי, בשני מירוצים שונים, ברוכב אופניים החוזר מהמסלול רכוב על אופניו וממלמל בכעס משהו כמו "הם שוב פישלו במרחק!". מדידת GPS שגרתית (שכאמור אינה מוכרת כרשמית) גילתה סטיות בסדר גודל שאפשר היה להבחין בהן ללא קושי גם במדידה שאינה מקצועית, אם רק המארגנים היו מבצעים אותה מבעוד מועד. הבעיה הראשונית אפוא אינה היעדר מדידה מקצועית אלא היעדר מודעות.
בפורומים שונים באינטרנט יש כאלה הזועמים על הטעויות, לעומת אחרים המקלים ראש בהן ומדגישים את החוויה. לדידי, מי שמסתפק בחוויה - זה בסדר. לגבי האחרים ובכלל - דיוק במרחק המסלול הוא השירות הראשוני שעליו יש להקפיד כשמדובר במירוץ. רוב הרצים הם טיפוסים הישגיים עם מודעות רבה לתוצאה. המירוץ שלקראתו התאמנו ארוכות מהווה עבורם מבחן ומדד ליכולתם בהווה תוך השוואה להישגי העבר. המארגנים מחויבים לעמוד בהבטחתם, בהתאם לפרסומיהם מראש. בכל מירוץ באירופה זהו נושא ברור מאליו.
לפיכך ראוי שאיגוד האתלטיקה יעניק תו תקן למסלולים שנמדדו כהלכה, וייצור סטנדרטיזציה ואחידות. הרצים במסלולים שלא יימדדו על-פי התקן ימשיכו לתהות אם התוצאה שקבעו אכן מתייחסת למרחק המוצהר.


* מזכ"ל איגוד האתלטיקה בעבר; מארגן מירוצים ובעל חברת 'שיאן ספורט' לארגון אירועי ספורט ולייעוץ לתכנון מתקני ספורט

רשימת מקורות
1. אתר האינטרנט של חוברת ההנחיות למדידה (באנגלית): http://www.iaaf.org/newsfiles/24923.pdf
2. אתר האינטרנט של World Running AIMS: www.aimsworldrunning.org
3. (2004). The Measurement of Road Races Courses. International Association of Athletic Federations.
1.11.2007

 


סגור