אימפריות קמות וקמות מחדש

| שתף |

מה שיוסאין בולט עושה על המסלול זה הרבה יותר מריצות מטורפות וריקודים משעשעים. מה שהאמריקאים עושים על המסלול וגם בשדה זה פשוט בית ספר. דני בורשבסקי מדווח מלונדון

תאריך: 10/08/12, מאת: דני בורשבסקי

חבל שאי אפשר לחזור אחורה בזמן לכמה שנים ולבצע מחקר מעמיק שבודק מה אנשים ידעו וחשבו על ג'מייקה לפני 5 שנים, ומה הם חושבים ויודעים היום. אחת הקלישאות שמשתמשים בה בספורט, בעיקר בארץ, היא "להיות שגריר". במקרה של יוסאין בולט – אין הגדרה יותר טובה מזו, אלא אם כן כבר בחרתם ב"אלוהים". אבל ברצינות, צריך היה לראות את מה שקורה מחוץ לאצטדיון האולימפי בלונדון, כחצי שעה אחרי הניצחון המדהים של בולט בגמר הריצה ל-200 מטר. לצד הג'מייקנים האותנטיים המעטים יש לומר, שהיה להם מספיק מזל כדי להיות שם כשזה קרה, אפשר היה לפגוש עשרות משפחות, נשים או בודדים, בעלי חזות אירופאית – עטופים בדגלי ג'מייקה או לובשים את חולצת ג'מייקה או פשוט צבועים בירוק צהוב על הלחיים ואפילו בלק על הציפורניים. זהו אפקט יוסאין בולט על האנשים שאוהבים ספורט אמיתי ברחבי העולם. ברור שלג'מייקה יש מסורת של שנים בריצות הספרינט, אבל את זה יודעים רק חובבי האתלטיקה. בולט גרם למיליונים ברחבי העולם להתחיל לאהוב אתלטיקה, להבין עד כמה משמעותי מה שהוא עושה – וזו הגדולה שלו. ועוד דבר, עם כל הכבוד לג'מייקה והמסורת שלה – היא מעולם לא הרשימה עד כדי כך בריצת ה-200 (וגם לא ב-100 לגברים) עם שלושה נציגים בפודיום. מסתבר שגם במדינה כזאת אפשר לעשות היסטוריה בלי לקבוע שיאי עולם.


בולט - כבש את העולם Victah Sailer / photorun.net

את הג'מייקנים מאפיינים הגנים המשובחים שלהם, הנכונות לעבודה קשה והכישרון, וזה כמובן מתאפיין ברוב המקרים בריצות הספרינט. מי שצופה בתחרויות האתלטיקה מלונדון מדי יום, לא יכול שלא להתרשם מהתחייה מחדש של האתלטיקה האמריקאית. אחרי תקופת יובש, שמקורה היה ככל הנראה בחילופי דורות, אנחנו רואים את האמריקאים על הפודיום או עם נציגות מכובדת בגמרים כמעט בכל מקצוע על המסלול ובשדה. אליסון פליקס וסאניה ריצ'ארדס החזירו את הכבוד בריצות הספרינט, ג'סטין גאטלין רשם קאמבק מהסרטים, גיילן ראפ הדהים בריצת ה-10,000, כריסטיאן טיילור ו-וויל קליי שלטו במשולשת (קליי הוסיף פודיום גם ברוחק והפך לקופץ הראשון שעושה זאת באולימפיאדה מאז 1936), בריטני ריס מצאה את עצמה במאני טיים ואיך אפשר שלא להזכיר את אתלטי קרב ה-10 המדהימים אשטון איטון וטריי הארדי. כל זה מצביע על העומק המופלא של האתלטיקה האמריקאית ובעיקר מוכיח משהו שלפני כמה שנים היה מוטל בספק – האתלטיקה האמריקאית עובדת נכון, הכי נכון שיש. היא עובדת הרבה יותר נכון מהאתלטיקה הרוסית, הגרמנית ומכל אימפריה שרק תציינו. אז אם יש לנו איזושהי פנטזיה לגרום לדברים בארץ להיראות טוב יותר, כנראה שיש רק כתובת אחת שתראה לנו איך עושים את זה נכון.

דייויד רודישה - הוא ללא ספק היה הרץ המדהים ביותר של ערב יום חמישי באצטדיון האולימפי. מאז ימי וילסון קיפקטר אי שם בשנות התשעים כבר מדברים על הרץ שיפרוץ את מחסום ה-1.41 דקה, אבל מי חשב שדבר כזה יכול לקרות ללא מכתיב קצב? הרי בשנים האחרונות, אפילו בשני העשורים האחרונים, התרגלנו ששיאי עולם בריצות בינוניות וארוכות נקבעים רק אם מצהירים עליהם מראש ומשתמשים ב"פועלים שחורים".


רודישה - מדהים Victah Sailer / photorun.net

רודישה הוכיח סוף סוף שהוא הרץ למרחקים בינוניים המדהים ביותר אי פעם, עם ה"ספרינט" (כן, אפשר לקרוא לזה ככה) הארוך ביותר שנראה אי פעם כשהוא הוביל את כל הריצה מההתחלה ועד הסוף. לא פחות מדהימה היא העובדה שמי שסיימו אחרי רודישה היו אלוף העולם לנוער נייג'ל איימוס וסגנו טימותי קיטום. תוך פחות משתי דקות קיבלנו גם שיא עולם וגם "פריוויו" לרמה המטורפת אליה ניחשף במשחקים האולימפיים ב-2016 בריו דה ז'ניירו, בעצם אולי כבר באליפות העולם בקיץ הבא במוסקבה.

 

  • האמריקאים - עושים משהו נכון

    Victah Sailer / photorun.net

סגור