בין עבדות לחירות, תקומה ועצמאות - הריצה כמשל

| שתף |

מיד לאחר חג הפסח ובימים של זיכרון ושכול, מוצאת שמרית את התשובות בריצה, אלא מה.

תאריך: 16/04/15, מאת: שמרית גוטמן עידן

חג הפסח על סמליו ומנהגיו מעורר בי כל שנה מחשבות ותהיות.

בילדותי גדלתי בקיבוץ דתי וימי החופשה מבית הספר, אלו שלפני החג, נוצלו למירוק של כל פינה ופינה במטבח ובחדר האוכל הקיבוצי ובבתי הילדים. המטפלת המיתולוגית שלנו נהגה אמנם לומר ש"אבק זה לא חמץ וילדים זה לא קורבן פסח". אולם אנו חשנו כאילו אנחנו באמת ובתמים העבדים שנכפתה עליהם בגין התקנון הקיבוצי-הילכתי עבודת פרך וליל הסדר וחול המועד שבאו אחריו היוו את היציאה שלנו לחירות.
עם חלוף השנים, וככל שהתבגרתי, הצלחתי לראות בעבודת הניקיון והאוורור הזו גם הרבה משמעויות סמליות – פסיכולוגיות. לא אלאה אתכם בכל אלו ואחזור לנושא שלשמו התכנסנו כאן;

חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים
השעון המעורר מצלצל וקורע אותי משרעפי ב -4:30 לפנות בוקר. בתוך תוכי עוברת המחשבה. מה? למה? בשביל מה? מה רע לו לבן זוגי שיחיה שממשיך לנמנם לו בשלווה ובנחת כששום חרב חציית אימון אינטרוולים לא מונחת על צווארו??
האם זה פרעה וחיל צבאו שרודפים אחריי הם אלו שמשכנעים אותי בסוף לקלף את גופי הלאה אל עברו של האצטדיון האזורי?
כנראה שלא. מאמינה שלרובינו לא אחת עוברת המחשבה הסוררת הזו. מה היה לי רע אז, לפני שהתחלתי להתאמן/בחופשה האחרונה/ בימים אחרים שבהם קמתי בשעות שפויות ולא חשבתי על עיתוי אורחותיי וארוחותיי. ובכל זאת משהו גורם לנו לקום ולרוץ.
יש שיאמרו שמדובר באיזה יצר הישרדות קמאי. ואני אומרת – החופש לרוץ!


על ריצה וחירות
אנחנו בוחרים לרוץ. כל יום ויום מחדש. על אף אורח החיים התובעני שהריצה גובה מאיתנו אנחנו לא מוכנים לוותר עליה. הריצה עבורנו היא היא המקום הנקי, המנקה, המרענן הרשמי, זו שעוזרת לנו כל יום ויום לחשב מסלול מחדש. מקום שהוא רק שלנו. נטול מסכות. כמו במדבר, גם בריצה, אנחנו חשופים לרוחות, לגשמים, לשמש הקופחת. בגדי הריצה אינם מבדילים בין דם לדם (טוב נו, כמעט) ואנו נראים כולנו כשבט ברברי עטוי בטייצים הדוקים ונעליים בצבעים מזעזעים.
אנחנו מתענגים על הכאב שמופק מגופנו. מתמרמרים כשהוא מתמרד כנגדנו בפציעות שונות.
אנחנו צמאים לעוד; 40 ק"מ במדבר? קטן עלינו! תנו לנו אולטרה גולן. מים לי-ם, תנ"ך- תש"ח. תנו לנו לשבור שיאים, לרוץ על הרים, לחצות גאיות. תנו לנו ריגושים, הרפתקאות. תנו לנו לרוץ.

 

אביב הגיע שטח בא
ואם בחופש, טבע ומרחבים עסקינן – אין כמו האביב לשוב ולצאת אל האור. השדות מוריקים, הפרחים פורחים והציפורים מצייצות. כן, כן – אם רק תצאו לרוץ שם בחוץ תוכלו לחזות בכל אלו ולשמוע את שירתם.
לעכברי העיר שביניכם, ממליצה בחום להמיר את ריצת סוף השבוע הארוכה בריצת שטח בשמורת טבע סמוכה. לעכברי הכפר – חפשו מקומות שלא הייתם בהם. השתתפו באחד (או יותר) ממרוצי השטח הרבים המתקיימים בימים אלו (מרוץ "אולטרה גולן" בסוף השבוע הקרוב, למשל...)


הדגל שלי
ביום העצמאות שעבר כתבתי כאן על יום העצמאות הפרטי שלי - על הבחירה לקום כל בוקר מחדש, (לא תמיד עם שיר חדש בלב) ולרוץ! הידיעה שזוהי המדינה שלי "מדינת הריצה". יקום בפני עצמו, טריטוריה ששום עריץ בעולם לא יוכל לגזול ממני (מלבד אולי, וגם זה רק לפרקים "אלוהי הפציעות", יימח שמו).
בארץ הריצה שלי תושבים נוספים. חברים לאימוני הריצה, יועצים, ומאמנים שליוו ומלווים אותי לאורך הדרך וגם משפחה, חברים ומכרים. כולם רצויים ומבורכים. כמו בכל מדינה לעיתים יש מאבקים ומלחמות, מבפנים ומבחוץ, אך לרוב שוכן שלום ושקט במחוזותינו.

כי אין , פשוט אין לנו ארץ אחרת
אינני נביאת זעם, ואינני מיסיונרית. אבל ברור לי, שריצה היא גם דרך חיים; מדינה ללא תחליף. לעיתים אני קופצת לבקר במדינות שכנות – שחייה, רכיבה, פילאטיס – אבל היא המכוֺרה.
רוב הזמן אני אוהבת אותה ונאמנה אך לעתים עולות בי מחשבות כפירה ורצון להגר למדינות שנראות ידידותיות יותר. או אז אני נזכרת שוב בסיפור ההגדה, בבני ישראל, שהלכו 40 שנה במדבר, מבכים את סיר הבשר שהשאירו מאחור במצרים וכל זאת בשביל מה?
בשביל לרוץ במרתון טבריה.

 

סגור