"האתלטים הבריטים פישלו באולימפיאדה"

| שתף |

נחשו מי חושב שהאתלטים הבריטים פישלו באולימפיאדה? או יותר נכון, מי מאשים את עצמו ב"כשלון". לא אחר מאשר מאמן הנבחרת הבריטית, צ'רלס ואן קומיני, שהתפטר אחרי שלא עמד במטרות שהציב לקראת לונדון 2012

תאריך: 18/09/12, מאת: דני בורשבסקי

בזמן שבספורט הישראלי, בספורט הישראלי האמיתי, מנסים לבנות משהו שקוראים לו "מעמד המאמן", במיוחד אחרי הכשלון לזכות במדליה אולימפית, הוכיחו לנו השבוע בבריטניה מה זה אומר להיות מאמן שיש לו מעמד. בזמן שבישראל, המאמנים היחידים שנהנים ממעמד הם כאלה שצריכים לספק אינסוף תירוצים לתצוגת כדורגל עלובה, כשהתירוץ הפופולארי מכולם הוא "ספגנו שער ממצב נייח", באירופה יש מאמנים גדולים שלוקחים על עצמם סוג של אחריות, שאין מאמן בעולם שלא היה שואף אליה. כזהו צ'רלס ואן קומיני ההולנדי, מי שעמד בראש הפירמידה המקצועית של האתלטיקה הבריטית, ושימש כמאמן ראשי בתקופת ההכנה למשחקים האולימפיים בלונדון, וכמובן שבמשחקים עצמם.

ואן קומיני הודיע השבוע על התפטרותו מהתפקיד. למרות "יום שבת הגדול" בתחילת תחרויות האתלטיקה של המשחקים האולימפיים, ולמרות הדאבל המדהים של מו פראח, הוא לא ימשיך עם הנבחרת הבריטית למרות שבממלכה כבר החליטו שהתקציב לספורט האולימפי לקראת ריו 2016 יהיה זהה לזה שהיה לפני לונדון 2012. ואן קומיני, בניגוד לכל רוב הפוליטיקאים ועסקני הספורט שאנחנו למדנו להכיר, הסביר משהו פשוט. "לפני המשחקים האולימפיים אמרתי שהמטרה שלנו היא לזכות בשמונה מדליות באתלטיקה, ושלפחות אחת מהן תהיה מזהב". בפועל, הבריטים קטפו "רק" שש מדליות, אבל מתוכן ארבע היו מזהב (2 של מו פראח, ומדליות של ג'סיקה אניס וגרג ראת'רפורד). אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון, בבריטניה היו בטוחים שארבע מדליות זהב "השכיחו" את השאיפה לשמונה מדליות בסך הכל, אבל ואן קומיני ממש לא חשב ככה והצהיר שהוא נכשל. האם מישהו בארץ היה מודה בכשלון אם היינו זוכים במדליה אולימפית אחת במקום שתיים עליה הצהירו? ממש לא, כאן כבר היו יודעים איך לנצל את המומנטום כדי להסב את תשומת הלב, אבל בארץ הג'נטלמנים עומדים במילה, אולי בגלל שמי שנתן אותה הוא מאמן "עם כבוד" שמרוויח סכומי עתק כיאה למאמן ספורט בכיר.
 


מו פארה חוגג דאבל     Victah Sailer / photorun.net

בבריטניה החליטו לחרוג מהדרכים המקובלות ולנסות ולשכנע את ואן קומיני להישאר. אחרי הכל, מכנים אותו שם "דני בויל של מאמני האתלטיקה" (דני בויל הוא אחד מבכירי הבמאים הבריטים שביים את טקסי הפתיחה והנעילה בלונדון 2012). ואן קומיני לעומת זאת, היה נחרץ ואמר: "אני לא יכול להצהיר על מטרה מסויימת, לא לעמוד בה, ולהישאר בתפקיד שלי. איזה מין דוגמה זה יתן?". הבריטים גם מסיקים שחלק מהעניין קשור למלחמות פנימיות בין ואן קומיני לאנשים אחרים באתלטיקה הבריטית, אבל בעוד שבמקומות אחרים המאבקים הם בדרך כלל על מקומות עבודה שמניבים שכר גבוה, כאן יש מישהו שיכול לקבל הארכת חוזה בכל רגע נתון, אבל מסרב בתוקף.

כאן בארץ די קשה להבין את כל השתלשלות האירועים באתלטיקה הבריטית. אצלנו, מאמני האתלטיקה יכולים רק לחלום על שכר קבוע ומכובד, בזכותו הם יוכלו לקרוא לעצמם מקצוענים. אבל באתלטיקה הישראלית, נכון להיום כשחוזיהם של המאמנים האולימפיים הסתיימו, אין איש מקצוע אחד שהוא מקצוען לכל דבר. מצד אחד זה מצב אבסורדי, ואם באמת יש אנשים שחושבים שעם התנאים שמקבלים בארץ אפשר להגיע רחוק, כדאי להסביר לו טוב מאוד את המצב. אפשר להסתכל גם על הצד השני של המטבע, אצלנו מאמני האתלטיקה לא יצטרכו להסיק מסקנות ולקחת אחריות, כמו המאמן הגדול צ'רלס ואן קומיני.
 

  • ג'סיקה אניס ומדליית הזהב

    Victah Sailer / photorun.net

סגור