החלום האמריקאי

| שתף |

בואו נדבר על מרתון בוסטון. נכון שבא לכם עוד? כי על מה שהיה השבוע בבוסטון קשה להפסיק לדבר. הלכתי לבדוק (יותר נכון רצתי) למה אנחנו לא מפסיקים להתפעל ממה שהיה. תתפלאו, אבל התשובה נמצאת כבר אצלכם.

תאריך: 21/04/11, מאת: דפנה פרחי

רצתי במרתון בוסטון ב-2008. היו כמה סיבות שמשכו אותי להשתתף בבוסטון, הסיבה העיקרית היתה עצם העובדה שצריך להשיג קריטריון כדי לרוץ בו. מהרגע שהשגתי את התוצאה הנחוצה ידעתי שאני הולכת לרוץ בבוסטון. כאלה אנחנו, רוצים להשיג את הבלתי מושג וכשזה נוגע לריצת מרתון - כמעט כל הרצים מוכנים לעשות הכל. מלבד הקריטריון, ידעתי שבוסטון הוא מרתון מיוחד בגלל המסורת ארוכת השנים שלו, ההסטוריה שלו עם ריצות הנשים והכל ביחד הביא אותי לחצות את האוקינוס (ולשלם הרבה מאד כסף בשביל זה) ולרוץ באחד המרתונים המאתגרים בעולם.

מהרגע שנכנסתי לארצות הברית האמריקאים נתנו לי כבוד. בכל פעם ששאלו אותי מה אני עושה באמריקה. אפילו בכניסה לארצות הברית המשפט "באתי לרוץ בבוסטון" גרר מעבר מהיר וחסך ממני את הבידוק המחשיד והמעיק שישראלים לרוב נתקלים בו בכניסה. עשיתי הכנה ארוכה ויסודית למרתון בוסטון, הכנה שלא הצלחתי לשאוב כוחות דומים להם להכנות למרתונים אחרים שבאו אחרי בוסטון. ההכנה כללה ריצות ארוכות שבחלקן למשל רצתי פעמיים את מסלול מירוץ אייל, בשביל לדמות את העליות בבוסטון. אתם בטח אומרים עכשיו לעצמכם, "איזו פראיירית היית", כי הרי אחרי השבוע אפשר להחשיב את מרתון בוסטון למרתון מהיר, לא? אז זהו, שלא.

מרתון בוסטון היה מאז ומתמיד מסלול מאתגר. העליות מתחילות בק"מ ה-28 בערך ומסתיימות בק"מ ה-35, שם מתחילה ירידה לכיוון בוסטון ושם גם הכי כואב. אני זוכרת את הכאב של הירידות כמשהו שלא היכרתי עד אז בגוף, ומומחים ממני יוכלו לספר לכם על סוג התנועה השונה ועל ההשפעות שיש לריצה בירידה. בכל מקרה, את השיא שלי קבעתי במרתון בוסטון 2008, ומאז לא הצלחתי לשחזר או לשפר אותו. אבל זה לא קרה בגלל המסלול "המהיר" זה קרה בעיקר בזכות ההכנה היסודית שעשיתי ובגלל הקהל שעודד (צרח!) כל הדרך, בצורה שגרמה לי לרוץ כמעט עם דמעות בעיניים.

למה סיפרתי לכם את כל זה? כי למרתון בוסטון יש את ההילה המיוחדת שלו. יחד עם כל ההסטוריה והמסורת, לאמריקאים קשה לשאת את העובדה שהם לא מנצחים בו. בוסטון היא שלהם, לא של הקנייתים או האתיופים, ואם יש דבר שהם רצו לראות ביום שני זה את האמריקאים מנצחים. הפעם האחרונה שניצחה אמריקאית בבוסטון היתה לפני 26 שנים (ליסה ריינסברגר), והאמריקאי האחרון שניצח בבוסטון היה גרג מאייר ב-1983. זה מה שגרג אמר בראיון בשנת 2008:

"אני חושב שהאמריקאים והאירופאים איבדו את הביטחון שלהם מאז שהקנייתים פרצו לסצנת הריצות הארוכות בדיוק כפי שעשו על המסלול. הספורט הלאומי שלהם הוא ריצה, ולנו יש כל כך הרבה ענפי ספורט אחרים והזדמנויות אחרות שהכשרונות הגדולים בריצה הם דלילים".
(מתוך http://www.mlive.com)

ואז, ביום בהיר אחד, עם מזג אוויר מושלם ורוח גבית פתאום ראינו יחד עם דבוקת האפריקאים ואף מלפניה את הרצים האמריקאים. בעצם גם קים סמית' (הניוזילנדית אמנם) עשתה איזה שהוא מהלך אמיץ, אבל עבורה הוא לא הצליח. קים סמית' (באופן התאבדותי יש להגיד) הובילה בהפרש של כמעט דקה את  המירוץ עד הק"מ ה-25. מה שעבר לי באותם רגעים בראש זה : "הקנייתיות יאכלו אותה עוד רגע". הרגע הזה אכן הגיע, אבל אלו לא היו הקנייתיות  אלא הקצב המהיר שבו פתחה, אבל תודו, זה נחמד לראות בלונדינית מובילה. למה נחמד? כי זה מרענן, זה נותן תקווה, בדיוק כמו שריאן הול הפתיע שגם הוא הוביל את רוב הריצה.

אנקדוטה על מנת להמחיש את הסיטואציה: באחת התחרויות שהשתתפתי בהן בגרמניה לפני מספר שנים, כ-2 ק"מ לסיום נצמדה אליי רצה אפריקאית וניסתה לעקוף אותי. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל כבר מהרגע הראשון הרגשתי שזה קרב אבוד מראש. למה? כי זה מה שהיכרתי, וזה מה שאנחנו מכירים, וכל צורה אחרת נראית לנו חסרת סיכוי. זה לא בא ממקום של גזענות, להיפך, האפריקאים מצויינים בתחום מסויים שאחרים קצת פחות.

ההזדמנות שנוצרה בבוסטון עבור האמריקאים היתה חסרת תקדים. ריאן הול שמשך את האפריקאים רוב הריצה על קצב מסחרר, דזיריי דבילה שהתברגה לשלישיה הראשונה ונקלעה לקרב מדהים ב-600 מ' האחרונים - היו רגעים שנדמה היה ששניהם ינצחו בסוף. דזריי סיימה שנייה, והאמריקאית שדורגה שנייה בבוסטון מזה 18 שנים. הול סיים רביעי וקבע את התוצאה המהירה ביותר שנקבעה על-ידי אמריקאי.  קארה גוצ'ר קבעה שיא אישי שבעה חודשים אחרי לידה. אפילו שזה היה "כמעט", עבור האומה האמריקאית זה היה מספיק. מספיק בשביל להיות מושלם. בפעם הראשונה הם הרגישו כל-כך קרובים עד שזה הספיק להם בשביל להאמין שהכל אפשרי, וזה שזה לא קרה עכשיו זה רק אומר שזה בהחלט יקרה אחר-כך.

ובגלל זה אנחנו לא מפסיקים להתפעל, כי אמריקה מזכירה להרבה אנשים את החלומות של עצמם. וכל מי שצפה במרתון באותם רגעים היה יכול להזדהות עם המראות מורטי העצבים ומלאי התקווה. אפילו דינה קסטור קיבלה השראה, כך כתבה בבלוג האחרון שלה:

"אז יצאתי לריצה מאוחר יותר באותו היום בצד השני של המדינה ולקחתי איתי את ההשראה מהביצועים בבוסטון. זו היתה אחת מהריצות האלה שעוברות מהר בגלל שהראש עסוק בחלום על "קאמבק". זו היתה הריצה שראיתי את עצמי בתחרויות נלחמת על הסיום. זה לא באמת הניצחון שעושה את המירוץ מתוק, אלא זה המרדף שמרגש. בעוד אני ממשיכה עם ה"מרתון באז", אנדרו עושה סקי על ההר. השלג האחרון שירד לא מטריד אותי כי הראש שלי נמצא כבר בעונה הבאה. באלפי המיילים הבאים".

 

צאו לרוץ, ותחלמו.

סגור