המרתון הראשון שלי - שוש בלייכמן

| שתף |

במסגרת סדרת סיפורי מרתון טבריה, הפעם נגיש את סיפורה של שוש בלייכמן, אחת הרצות הותיקות בארץ. לאחר שרצה עשרות מרתונים שוש נזכרת יחד איתנו במרתון הראשון שלה.

תאריך: 05/01/12, מאת: שוש בלייכמן

יש בה משהו, בריצת המרתון, שמושכת אנשים שמנסים להתמודד עם האתגר ולסיים אותה בהצלחה, או לפחות לנסות לסיים, פשוט כי הם מסוגלים. מאות עומדים על קו הזינוק, כי הם בחרו להיות שם, ובדיוק שם הם רוצים להיות. לרוץ או לא לרוץ, זאת בכלל לא השאלה. ברור שלרוץ! וכמה שיותר ארוך ויותר מהר, הרי זה משובח!

לי דווקא אף פעם לא היו שאיפות כאלה, למרות שאני יכולה להגיד היום, שאני הבחורה שרצה הכי הרבה מרתונים בארץ.
מרתון זו דרך חיים. את המרחק של 42 ק"מ, עוברים, נניח במקרה שלי, בכ-4 שעות, וזה נגמר. אבל להגיע לאותם 4 שעות זה משטר של אימונים יום אחר יום, שעות על גבי שעות, ספירה של ק"מ ריצה ליום, לשבוע, לחודש, הקפדה על תזונה, שעות שינה, ויתור על בילויים. לסיים מרתון זה כיף גדול, הכי גדול שיש, אבל זה לא בא בחינם.

בזמנו, כשהפסטה עוד הייתה מקרוני, הקיש היה פשטידה, ומעצב השיער היה סתם ספר, התחלתי לרוץ. הייתי טובה מאד גם בהליכה, וסיימתי כמה צעדות בין לאומיות של 40 ק"מ בעיר נימיגן שבהולנד.
את יוסי אבני הכרתי מהשכונה. הוא רשם אותי למועדון איילות, שכנע אותי לרוץ בתחרויות, בעיקר למרחקים ארוכים, שבהם כמעט ולא היו לי מתחרות באותם זמנים. הרבה זמן ניסה לשכנע אותי לרוץ מרתון. "תרוצי רק מרתון אחד, ואז תתמכרי, לא תוכלי להפסיק", אמר לי. "את כבר מספיק שרוטה לעשות את זה, וזה יביא כבוד גם למועדון! ואם יהיה לך קשה, תחשבי עלי", המשיך בצחוק.
"הכבוד למועדון" שכנע אותי. התאמתי אמנם ארבעה חודשים, אבל בלי תכנית, רק איך שיכולתי וכמה שיכולתי, וזה לא מספיק טוב לריצת מרתון. את המרתון יש לכבד, לא לחפף, למדתי על בשרי! עבדתי במשרה מלאה, בית, ילדים ושאר תירוצים. זה לא היה קל אבל המשפחה תמכה בי לאורך כל הדרך.

יום המרתון הגיע. התייצבתי על קו הזינוק, עם אנרגיות טובות ואדרנלין מתפרץ ועם עוד כשלוש מאות רצים שהסתכלו עלי ככה וככה... לא היה לי שום ביגוד מיוחד, וגם לא נעליים מתאימות, אבל מה ידעתי אז? היה מתח וחשמל באוויר, האדרנלין זרם ולי זה הספיק.
לרוץ חצי מרתון ידעתי שאין לי בעיה. אפילו נהניתי כשעקפתי כמה גברים. אבל מה, אחרי 21 ק"מ יש עוד 21, שחשבתי שאני כבר אסתדר איתם, אבל זהו, שלא. היה לי קשה, מאוד קשה, אבל אני קשוחה. אני לא מוותרת בקלות. אני נלחמת.
מטר אחרי מטר התקדמתי. קילומטר ועוד קילומטר. חוסר הניסיון שלי נתן את אותותיו, והגיע החור השחור.
לא הקיר, החור. לא ראיתי כלום לפני, מאחורי או מצדדי, אבל המשכתי. אין מצב, אני לא מפסיקה באמצע. ואז הגיע הקיר וגם אותו עברתי איכשהו.
המשכתי. יש אומרים שאם עוברים 30 ק"מ, היתר פשוט זורם, אבל לא אצלי, במרתון הראשון.
"רק עוד 10 ק"מ ודי", אמרתי לעצמי. וכך הגעתי ל- 40 ק"מ , ואין קו סיום! כמו רעם ביום בהיר הכתה בי ההכרה, שמרתון זה 42 ק"מ! כבר נתתי את הלב והנשמה, היו לי שפשופים בזרועות, ובחזה, זב מהם דם, יבלות ברגליים, וחולצה מלוכלכת מדם וכבדה מזיעה. לא היה לי כבר מה לתת! אבל כשנכנסתי לשוק של טבריה, אנשים עודדו אותי, וזה היה ענק!
הגעתי לק"מ ה-42, ושוב, אין שער סיום, צריך לרוץ עוד 195 מטר. אלה היו המטרים הכי ארוכים שרצתי בחיים שלי. ואז עשיתי את הדבר שאני יודעת הכי טוב לעשות...התחלתי לבכות! רגלי המשיכו לנוע, וכך בדם, יזע ודמעות, עברתי את שער הסיום! איזה אושר. איזה ניצחון בשבילי!
אומרים ש: ניצחון זה לא הכל בחיים, זה הדבר היחיד!
הייתי בעננים. ואז, אחד הרצים פנה עלי: "תגידי, לא שמעת על פלסטר? "אתה צריך פלסטר? שאלתי בלחש.
"לא אני, את, ולא עכשיו, אלה לפני הריצה! לא לימדו אותך כלום? ולכי תקני לך נעליים אחרות!"
זה כבר היה הסוף! מה רע בנעליים שלי? כבר שנתיים שאני רוקדת איתם ריקודי עם, ואין תלונות!
"אבל אני סיימתי את המרתון- לחשתי שוב, כי לא היה לי כוח אפילו לדבר, ואני לא אחרונה! "אז מה,"ענה, ברכותי, אבל איך את ניראת? ככה לא מסיימים מרתון!" אחר כך נודע לי ששמו יאיר קרני וסיים את המרתון במקום 5 כללי, וכנראה ראשון בקבוצת הגיל.

אמרתי לעצמי שאני לעולם, אבל לעולם לא ארוץ יותר מרתון! אבל, כמו שאמרו חכמינו: Never say Never , בשנה שלאחר מכן שוב התייצבתי על קן הזינוק- והשאר היסטוריה.
התאריך היה 8 לינואר 1992. 245 רצים עברו את קו הגמר. אני סיימתי בזמן של 4:37 שע', חמישית בקבוצת הגיל. הרץ האחרון סיים ב 6:02 שע'. בהחלט לא הייתי האחרונה.
למעלה מ-20 שנה עברו מאז ואני ממשיכה לרוץ. אני עושה כשלושה מרתונים בשנה ועדיין יש לי אותו ניצוץ בעיניים כשאני מקבלת את מספר החזה, מחכה לארוחות הפסטה, ולזינוק! אין, אין משהו אחר בעולם שידמה למרתון טוב, אין דברים כאלה!
 

סגור