השילוב בין העיסוק בספורט למשפחה

| שתף |

"מה עם בן/בת הזוג? איך הם מאפשרים לך לצאת לכל כך הרבה שעות?" מכירים את השאלה? - תשובות כאן

תאריך: 23/12/14, מאת: שימרית גוטמן-עידן

אחת השאלות שאני מרבה להישאל עליהן עוסקת בשילוב בין הריצה למשפחה. כיצד בשגרת היומיום העמוסה מצליחים למצוא זמן לשני הדברים והאם הריצה לא באה "על חשבון" המשפחה.
אז איך באמת משלבים?

* ככל שיש פחות זמן יש יותר זמן
נשמע כמו פרדוקס? – בהחלט, אבל עובד. לפחות אצלי. ככל שלוח הזמנים שלי עמוס וצפוף יותר כך אני מספיקה יותר ומנצלת כל דקה ודקה באופן מקסימאלי.
כך גם לגבי השילוב בין הריצה והמשפחה. עוד לפני שבנותיי מתעוררות אני כבר שבה מאימון הבוקר.
צריך להספיק גם למסיבת חג החנוכה בגן? – תוך 5 דקות אני אחרי מקלחת, מדוגמת ומוכנה לטקס האוסקר ככה זה כשיש מספיק זמן להככככול.

* לקבל ולתת, לתת ולקבל
ריצה היא תחביב. יש שיאמרו שאנו קהילת הרצים המכורים, טיפוסים די נרקיסיסטיים ואני לא מכחישה. יש דברים בגו. ברם, אני מאמינה שכשאנחנו מרגישים מלאים ומסופקים, אנחנו גם בעלי יכולת לתת ולהעניק לסובבים אותנו. ולהיפך, כשאנחנו ממורמרים ומתוסכלים, מומלץ לסובבים אותנו לשמור מרחק.

* שיעור בניהול רגשות
הבנות שלי יודעות משחר ילדותן ש"אימא רצה". זהו דבר שאין עליו עוררין. עובדה מוגמרת. כמו היציאה לעבודה ולגן, מקלחת וסיפור לפני השינה וכו' – כך גם הריצה של אמא שלהן היא חלק משגרת יומי-יומן. מגיל אפס הן רואות אותי בצאתי או בשובי מריצה. והמשפט שבתי נוהגת לפזר לכל דורש הנו - ש"כשאמא עצובה או כועסת היא הולכת לרוץ.." (וגם שלא..)

* זוגיות במרחב
"ומה עם בן/בת הזוג? איך הם מאפשרים לך לצאת לכל כך הרבה שעות? וזה לא מעצבן אותו/אותה שאת משקיעה כל כך הרבה זמן בתחביב הזה שלך?" –
מי שמכיר אותי יודע שאני חסידה גדולה של מרחבים, שלא לומר חללים נפרדים, "ספייס", זמן איכות עם עצמי ועוד כהנה וכהנה רציונליזיות שאני עושה עבור הצורך הבסיסי והמהותי שלי במרחב אישי בלבדי ויומיומי. זמן איכות עם עצמי. היכולת לשמור בתוך המרחב הזוגי המשותף על חלקים שהם נפרדים הוא-הוא המפתח לאיזון ושמירה על שפיות. היכולת שלי לקחת לעצמי מייצרת איזה חוזה בלתי כתוב שבו גם הצד השני מאפשר לעצמו לקחת לעצמו ומשלו. אין כאן חוויה שכשאני לוקח האחר מפסיד אלא להפך - כולם יוצאים נשכרים ו"שבעים".

* ההכרח בבן/בת זוג ומשפחה ספונטניים, רגישים
ואם אפשר גם בעלי חוש הומור...

למרות כל האמור לעיל, ללא כל ספק תחביב הריצה הארוכה בפרט ויתר ענפי הספורט התובעניים, מצריכים תמיכה של הפרטנר ושל יתר המשפחה.
ללא ההתגייסות של בן הזוג שלי והתמיכה שלו, לא הייתי יכולה לצאת לאימונים הרבים, להשתתף בתחרויות ולהקדיש זמן כה רב לאהבה הגדולה הזו.
"החיבוק החם" וההבנה שאימא קצת פסיכית וצריך לעזור לה... הם "השלדה" המייצבת שמאפשרת לי להמשיך לנוע קדימה ומהר.

 

 

 

  • © Alina Isakovich - Fotolia.com

סגור