השקט שבתוך הסערה - מהי הריצה בשבילי

| שתף |

"מהצד זה בטוח נראה כסבל טהור: זיעה, התכווצויות שרירים, עומס על הגוף, השכמה מוקדמת מידי, ריצה ל....שום מקום. ובכן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם"...

תאריך: 25/03/14, מאת: מיכל קוברסקי

בטוח יצא לכם להיתקל באנשים שלא עוסקים בספורט, אשר הרימו גבה כששמעו על אהבתכם ותשוקתכם לספורט, על מספר האימונים והקילומטרים השבועיים שלכם, או על שעת ההשכמה שלכם בבוקר. " להיות פנאט זה לא בריא", "משוגע/ת", "למה לך לעבור את הסבל הזה?".
האופציה האישית שלי לתגובה נאותה לטיעונים האלה מתחלקת לשניים- אפשרות ראשונה היא להסתפק בחיוך צנוע שמנסה להימנע מהעימות ושם את שני הצדדים במקום של 'חיה ותן לחיות'. אני אחשב כמשוגעת בעיני הצד השני, אבל לפחות משוגעת שעושה מה שכייף לה לעשות. האפשרות השניה והעדיפה עלי, היא להסביר את המהות האמיתית של הספורט בשבילי.

קשה להסביר לאדם זר על הדרך המופלאה והמאתגרת שאנחנו לוקחים על עצמנו מבחירה. מהצד זה בטוח נראה כסבל טהור: זיעה, התכווצויות שרירים, עומס על הגוף, השכמה מוקדמת מידי, ריצה ל....שום מקום. ובכן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. זוהי אמנם דרך לא פשוטה, ואי אפשר להנות מפירותיה מבלי שחרקת שיניים הרבה זמן. זוהי דרך שמחייבת משמעת עצמית כדי שבאמת נוכל ללכת (או לרוץ) בה. דרך שהיא אורח חיים, שהיא מעבר להתמכרות- היא המשמעות, או כדברי בודהה : "אם ברצונך ללכת בדרך- הפוך לדרך עצמה".

הספורט בשבילי הוא סוג של אומנות. כמו היצירה בשביל האמן, הנגינה בשביל הנגן, הריקוד בשביל הרקדנית. זו הדרך שלי להביע את עצמי. ריצה עבורי היא תהליך רוחני לכל דבר. מעיין קטרזיס אקטיבי של הגוף והנפש. מדיטציה תוך כדי תנועה. ריצה טובה היא כזו שבמהלכה אני כמעט שוכחת שאני רצה. זו ריצה בה אני מוצאת את נקודת האיזון של חיבור לעצמי יחד עם ניתוק מהכל. רגליים על הקרקע וראש בעננים. התחושות הגופניות והגירויים החיצוניים שמסביבי מתחילים לשקוט והאנרגיה הפנימית מתחילה להאיץ ולזרום. ריצה שחייב להיות בה המון ריכוז. התכנסות למרכז אחד שסביבו הכל רועש אבל בתוכו הכל שקט ושלו, ממש כמו בסופת טורנדו שבה דווקא המרכז נקי מכל רעש. לא מדובר רק על הגמול הגופני של האדרנלין הגבוה, האנרגיה המתפרצת או ההיי הטבעי שמגיע מהכימיקלים שמשוטטים ברחבי הגוף. מדובר על נקודת הריכוז הזו, שצריך להתאמץ גופנית כדי להצליח להרפות מנטלית ופשוט לחוות את הרגע. הנשימות והתנועות מתחילות להיות מונוטוניות ופחות צריך להניע את הגוף, כאילו נתנו לו לגיטימציה לשייט לבדו. המוח מתפנה, מתרוקן ומתמלא כמו האוויר שבריאות. הספורט זה הפסיכולוג שלי, זה זמן האיכות שלי עם עצמי, זמן להיכנס לפרופורציות מכל ה"בעיות" בחיים. זה הדרך להגיע להשראה הפנימית ולהציתה באנרגיה.

דרך הספורט אני לומדת על כיבוש עצמי, על משמעת. אני מגלה שאני יכולה לאפשר לעצמי לחלום והכי חשוב- יכולה להחליט להגשים את החלום. אני רואה איך שהגבולות מיטשטשים, שהם דינמיים ושהם תלויים בי. הדרך ארוכה ולא תמיד זוהרת, יש רגעים בריצה שאתה רוצה לעצור בכל צעד נתון, אבל בכל צעד אתה יכול לבחור האם להמשיך או להפסיק, וכל החלטה קטנה כזו מצטברת למאות ולאלפי החלטות שממשיכות להניע אותך קדימה - אתה מתעלה על עצמך וזוהי ההרגשה של הכיבוש. כדי להגיע למטרה שהצבת לפנייך צריך לעבוד קשה ואין קיצורי דרך. You get what you give. היציאה מאיזור הנוחות מאפשרת לנו לבנות חוסן, מסוגלות, אנו לומדים לנהל משברים ויותר חשוב- לא לפחד מהם.

ספורט בשבילי זהו אורח חיים. להחליט שאני רוצה לחוות את הדרך ולהנות ממנה- גם אם קיים קו סיום , אבל במיוחד בלעדיו, כי הרי הדרך של ספורטאי נמשכת מעבר לקו הסיום. ספורטאי אמיתי בעיני הוא לא בהכרח אחד שמתאמן יותר, שמשיג תוצאה טובה יותר או שמתפאר בהישיגיו. ספורטאי אמיתי זה אחד שכובש את עצמו כל פעם מחדש, שמתחבר להשראה שבתוכו, שלא רק הולך בדרך, אלא הופך לדרך עצמה.

 

מיכל קוברסקי
מאמנת כושר, מדריכת ספינינג, טריאתלטית
מייסדת 'אקטיב פיט' – אימונים אישיים, קבוצות ריצה, הליכה והרזיה
www.activefit.co.il
 

  • © yanlev - Fotolia.com

סגור