חמישה חברים יצאו לדרך, בים-בם-בום

| שתף |

ביום ראשון הקרוב, 3 ביוני, ב-5:30 בבוקר, יזנקו אלפי רצים למרוץ האולטרא הגדול והוותיק ביותר בעולם, "מרתון הקומראדס", שיתקיים זו השנה ה-87 בדרום אפריקה. בין הרצים עשרה ישראלים, ובהם גם חמישה חברים שהחליטו לקחת על עצמם את האתגר הקשה הזה.

תאריך: 29/05/12, מאת: דנה צימרמן

החברים – אסף ליבנה, אמיר דורון, מנקי איתן, יותם ורדי ועמית צייזל - חברי מועדון "לרוץ לחבר'ה", מתאמנים למרוץ כבר קרוב לשנה, גמאו במהלך ההכנה אלפי קילומטרים, רצו בשלושת המרתונים שהתקיימו בישראל בחורף ובאביב, ועבורם, ריצה של 42 ק"מ היא עוד ארוכה בדרך אל האולטרא הדרום-אפריקאי.

אולטרא-מרתון הקומראדס נערך במחוז קוואזולו-נטאל שבדרום אפריקה, בין הערים פיטרמריצבורג לדרבן, ומדי שנה משתנה כיוון הריצה בו – ועם הכיוון משתנה גם פרופיל הטיפוס. מייסד מרוץ ה"קומראדס" הוא חייל לשעבר, ותיק מלחמת העולם הראשונה, ששמו ויק קלפהם, שביקש להנציח את זכר חבריו לנשק שנפלו במלחמה. המרוץ הראשון התקיים בשנת 1921, והשתתפו בו 34 רצים בלבד. מאז הוא מתקיים מדי שנה (מלבד הפסקה במהלך מלחמת העולם השנייה), והוא מושך אליו עשרות אלפי רצים, מרביתם דרום אפריקאים.

השנה יידרשו אלפי הרצים לגמוא 89 קילומטרים של עליות מפרכות – כולל טיפוס חמש פסגות שמכונות "The Big Five" – ולהגיע מפיטרמריצבורג לעיר דרבן בתוך 12 שעות. לא כל המזנקים יעמדו באתגר; ב-2008 למשל, רק 10,005 מתוך 12,952 המזנקים, שהם 77 אחוזים, הצליחו לעמוד במגבלת הזמן והגיעו לקו הסיום.
אז מה גורם לאדם מן היישוב להחליט ביום אחד בהיר שהוא רוצה לרוץ את האולטרא-מרתון הוותיק והקשה הזה, ועוד בשנה שבו המרוץ נערך בכיוון של העלייה? החברים מספרים שהרעיון כבר קינן אצלם במוח לא מעט זמן, עד שיצא החוצה.
"באפריל שעבר רצתי את המרתון השביעי שלי, וקבעתי בו שיא", מספר אמיר דורון, בן 49, נשוי פלוס שניים מתל אביב. "אחרי שהשיא הושג, תהיתי מה הלאה. העליתי בפני חברי לריצה את רעיון הקומראדס, והוא תפס. הם התלהבו, אחד הדליק את השני, ואז הבנו שזו הזדמנות נהדרת לעשות את המרוץ הזה יחד".

הראשון שעלה על רכבת הקומראדס מקרב חבריו המרתוניסטים של אמיר הוא מנקי איתן, בן 48 מגבעתיים, נשוי ואב לארבעה, שרץ עד היום תשעה מרתונים. "הקומראדס משתלב בדיוק עם תפיסת העולם שלי בריצה", הוא אומר. "במרתון טבריה ב-2011 נתפסו לי השרירים ובקושי סיימתי. מאז נשבעתי שאני יותר לא רץ מהר, והתחלתי לרוץ על דופק בלבד. מהסיבה הזאת, היה לי יחסית מאוד קל להתרגל לרוץ לאט, להבדיל מהאחרים שסבלו".

הרץ המנוסה בחבורה הוא אסף ליבנה, בן 40, נשוי ואב לשלושה מתל אביב. אסף כבר רץ קרוב לעשרים מרתונים, וארבעה אולטרא-מרתונים, וגם הוא מודה שכבר שנים הוא מהרהר באפשרות להשתתף בקומראדס – הרבה לפני שאמיר העלה את הרעיון. "למען האמת, הסיבה שהחלטתי להירשם היא שכבר כמה שנים אני לא מצליח להביא את עצמי להתאמן חזק למרתון. אז במקום לעשות עוד מרתון על קצב שיוט נוח החלטתי לחפש אתגר אחר – וחשבתי על מרוץ אולטרא".

אז איך מתאמנים לאולטרא? "כבר שנים שאני רץ חמש עד שש פעמים בשבוע, ועושה לפחות 80 קילומטרים בשבוע", מספר אסף. "השינוי העיקרי היה שוויתרנו על אימוני מהירות כמעט לגמרי בגלל העומס על המפרקים, מאחר שהפעם הריצות הארוכות הפכו לארוכות מאוד".
כשאסף אומר ארוכות מאוד, זה אומר, ארוכות מאוד-מאוד, בעיקר בתקופת השיא באימונים, כשהקילומטרז' השבועי של החברים השיק ל-150. מדובר במרחקים שבשביל רובנו נראים מופרכים לגמרי, של 45, 50, 55 ואפילו 60 קילומטרים – והריצה הארוכה ביותר, 70 קילומטרים במסגרת מרוץ "הר לעמק". "פתאום המרחק הזה, 42 קילומטרים, כלומר המרתון, הפך להיות ריצת אימון", מתאר אמיר את השינוי בהתייחסות. "זו הרגשה שהיא בעת ובעונה אחת משונה ונהדרת, לרוץ 40 ק"מ ואז 50 ק"מ בלי קיר. מיותר לציין שמרגישים את הרגליים, אבל צולחים את זה".

"מרגישים את הרגליים" זו דרך עדינה לתאר כאבי שרירים ומפרקים שמכירים כנראה רק אחרי 42 קילומטרים של ריצה רצופה. "פתאום כל מיני מפרקים דואבים, כאבים בשוק, שרירים תפוסים, מכאובים שהיו לי חדשים לגמרי", נזכר אסף בתופעות הלוואי. נוסף על כאבי הרגליים, היו גם בעיות נוספות שעליהן היו החברים צריך להתגבר כמו כל רצי אולטרא, למשל ההתמודדות עם אכילת מזון מוצק תוך כדי הריצה.
אבל הקשיים הפיזיים הם רק צד אחד של העניין. "ריצה ארוכה-ארוכה שכזו היא מתישה מנטלית", מוסיף אסף. "קשה לצאת לריצה בחמש בבוקר ולדעת שלא אחזור הביתה עד הצהריים. מאחר שכבר רצתי במרוצים של יותר מ-60 קילומטרים, המרחקים לא היו לגמרי זרים לי. גם הקצב היה קל ונוח יחסית, לכן מדובר בארוכות פחות קשות ותובעניות מארוכות לפני מרתון כשמתאמנים אליו חזק. אבל בשלב מסוים זה פשוט נעשה משעמם, במיוחד לאור העובדה שבשל הבדלים בקצב, מצאתי את עצמי רץ הרבה לבד". מנקי מצר אף הוא על התארכות האימונים ועל מה שהוא מכנה, "היעלמותם של ימי שישי" לתוך החור השחור של שעות האימונים הארוכות.

יותם ורדי, בן 47, נשוי ואב לארבעה מלהבים, רץ את רוב ריצות ההכנה הארוכות למרוץ לבד, במדבר, עם תרמיל מים על הגב. "אני לא מתבודד, זה פשוט יצא ככה", הוא מסביר ומודה שהריצות לבד היו "לא משהו, אבל מתרגלים". "תמיד אעדיף לרוץ עם מישהו, אבל בגלל הקצבים, ובגלל שמדובר בשש שעות, זה לא פשוט למצוא פרטנר. לכן כל כך נהניתי לרוץ את הארוכות במסגרת המרתונים בירושלים ותל אביב. לשם שינוי היו סביבי המון אנשים, ולא רק גמלים".

עם התקרב היום הגדול, מתרבים החששות; בעוד שאסף ואמיר חוששים שלא רצו מספיק עליות בתקופת ההכנה למרוץ, יותם חושש ממשהו אחר לגמרי: האפשרות שירוץ מהר מדי. "אני אדם מאוד הישגי, ובאימונים ל-15 המרתונים שרצתי הקפדתי על כל מטר וכל שנייה. כאן זה היה פתאום משהו אחר לגמרי: המהירות לא משנה, לא צריך להסתכל בשעון. זה שינוי תפיסה אדיר בשבילי. אני עומד עכשיו לרוץ תחרות בקצב שלא רצתי מעולם, וזה מדאיג אותי. מישהו שרץ בעבר את הקומראדס סיפר לי שבחלקים המתקדמים יותר של המסלול רואים אנשים עומדים בצד הדרך ובוכים, כי הם רצו מהר מדי ועכשיו הם כבר לא מסוגלים יותר. אני משנן את הסיפור הזה כל הזמן".

למרות שהאתגר הענק עדיין עומד בפתח, החבר'ה לא קופאים על השמרים, וכבר מתכננים את היום שאחרי הקומראדס. אמיר, למשל, כבר שם עינו על מרוץ מאה מייל בסקוטלנד. לעומתו, אסף, מנקי ויותם מתכוונים לחזור לכור מחצבתם, המרתון. "אני מאמין שאחזור לרוץ מרתונים, זה לא טבעי לי, האולטרא הזה", יותם אומר. ואסף מוסיף: "התקווה שלי שאצליח למצוא את המוטיבציה לעשות מרתון מהיר. יש לי עכשיו יופי של בסיס, ואם אצליח לבנות על זה שכבה של אימוני מהירות – זה יהיה נהדר. אבל קודם שנעבור בהצלחה את הקומראדס".
 

  • מימין: מנקי ואמיר

  • אסף ליבנה

  • מימין: יותם ועמית

    צילום: חנה שפירא

סגור