חשבתם שאתם מטורפים?

| שתף |

אין ספק שדרוש אומץ רב כדי להחליט להתאמן לריצת מרתון, לטריאתלון, שלא לדבר על איש ברזל. אבל יש אנשים שאצלם האומץ הוא בגדר המלצה והגבולות כבר מזמן לא נראים.

תאריך: 29/08/12, מאת: דני בורשבסקי

ישנם אנשים שלקחו את האהבה לריצה ולאקסטרים למקומות לא הגיוניים ולא מובנים. אנחנו יכולים להסתכל עליהם כמטורפים, אבל אי אפשר שלא להתעניין בהם. אחרי הכל, הם לקחו משהו שהוא התחביב של רובנו, והפכו אותו לדרך חיים, למשהו שיכול לסכן את החיים, ולדבר שגם מציל חיים. לקראת החגים, ולכבוד אלה שירוצו מרתונים בסתיו, מצאנו לנכון לציין את סיפוריהם של כמה מהאנשים האלה כדי לקבל חיזוק קטן למוטיבציה.

ריצ'רד דונובן

לא רק שרץ האולטרה מאירלנד הוכיח שהוא יכול לרוץ בלי הפסקה, כנראה שהוא גם היה יכול לסיים עונה שלמה של תכנית כמו "המירוץ למיליון" בפרק אחד. בשנת 2009 דונובן רשם שיא נדיר, כשהצליח לרוץ 7 מרתונים ב-7 יבשות שונות בשבעה ימים. זה לא הספיק לו, ובתחילת 2012 הוא עשה את אותו הדבר, בפחות מחמישה ימים. המרתונים שהוא רץ היו באנטרקטיקה, קייפטאון, סאו פאולו, אורלנדו, לונדון, הונג קונג וסידני. את כולם אגב, הוא סיים בזמנים של בין 4 ל-5 שעות. את המסע המטורף הזה הוא עשה כדי לגייס כספים לילדים רעבים באפריקה. איך זה בדיוק התבצע? הרי מדובר בריצה של 295 קילומטרים וטיסות של 43,530 קילומטרים בארבעה ימים, 22 שעות ושלוש דקות. דונובן, אחד הראשונים שרצו באנטרקטיקה, התחיל על המשטח הקפוא שאותו הוא מכיר כל כך טוב, משם הוא עלה על מטוס משא רוסי שהגיע לדרום אפריקה. בקייפטאון, היו לו 9 שעות בלבד מהרגע בו ירד מהמטוס כדי לרוץ מרתון, ולהתארגן מחדש לטיסה לברזיל. גם בסאו פאולו היו לו כ-9 שעות להשלים את המלאכה, וכך למעשה בכל תחנה בה הוא עצר, כשאחרי אמצע המסע גם הייתה לו טיסה של יותר מ-11 שעות מלונדון להונג קונג. בסופו של דבר דונובן עמד במשימה, שהייתה המורכבת ביותר מבין המשימות האחרות שהשלים כרץ אולטרה. בין השאר ריצ'רד דונובן הוא המייסד של מרתון הקוטב הצפוני ומנהל המירוץ הזה מאז הקמתו. עוד לפני כן, הוא היה הראשון שהשלים ריצת מרתון בקוטב הצפוני, ובכך היה לאדם הראשון שרץ מרתונים בשני הקטבים, הצפוני והדרומי. עוד אפשר להוסיף לרזומה שלו ניצחונות במרתון האוורסט ומרתון האינקה בהרי בוליביה, והוא גם האיש שייסד את אליפות חבר העמים הבריטי במירוצי שטח.


ריי זהאב

את הרץ הנפלא הזה הכרנו בסרט הדוקומנטרי "לחצות את הסהרה בריצה", שם הוא היה אחד משלושה רצי אולטרה, זה שהעיד על עצמו כי בשלב מסויים בחיים החליט ברגע אחד לוותר על עישון של קופסת סיגריות ביום, על הרגלי חיים מאוד לא בריאים, התחיל לרוץ ויותר לא הסתכל לאחור. תוך זמן קצר הוא הפך מרץ למרחקים ארוכים לרץ של אולטרה מרתונים, ופרץ לתודעה כאחד משלושת הרצים שחצו את מדבר הסהרה ממרוקו ועד לסיני, כשהשלימו 7,500 קילומטרים ב-111 ימים, וזה אומר ממוצע של 70 קילומטרים ביום בתנאים מדבריים כמעט בלתי אפשריים. את המשימה הזאת הוא השלים בשנת 2007, ומאז ועד היום הוא לא מפסיק לאתגר את עצמו. בדצמבר 2008 הוא השתייך לקבוצה שחצתה 1,100 קילומטרים באנטרקטיקה, רובם בעליות מגובה פני הים עד לגובה של יותר מ-3,000 מטר, בזמן שיא של 33 ימים ו-23 שעות, כשבמקומות מסויימים במסע המטמפרטורה הגיעה ל-40 מעלות מתחת לאפס. בתחילת 2010 זהאב ושותף נוסף רצו בחורף הסיבירי 650 קילומטרים באגם באיקאל הקפוא, ללא תמיכה וכשהם נושאים את ציודם האישי על גבם. הם רצו בממוצע כ-50 קילומטרים ביום. זהאב, שלקרן גיוס הכספים שלו קוראים בתרגום מאנגלית "מבלתי אפשרי לאפשרי", סיים בימים האחרונים את חציית האי הקנדי באפין, כהכנה לקראת המשימה הבאה שלו שתהיה חציית מדבר גובי במונגוליה.


סומיה אינאגאקי

היא לא נחשבת לאחת מרצות האולטרה המהירות בעולם, אבל היפנית הזאת לא מפסיקה לשבור שיאים. רק בקיץ האחרון, כשהיא בת 46, היא סיימה ראשונה בין הנשים ובמקום ה-11 הכללי במירוץ בדווטר המפרך (215 קילומטרים בעלייה בחום של יותר מ-40 מעלות) בזמן של 29:53:09 שעות. מדובר ברצה מטורפת שלא עוצרת לרגע, וזו למעשה הייתה הזכייה השניה שלה ברציפות במירוץ בדווטר לנשים. ארבעה חודשים לפני כן היא שברה את שיא העולם בריצת 48 שעות. בשתי יממות היא הספיקה לעבור מרחק של 397.103 קילומטרים, והקדימה בפער משמעותי את יריבותיה באותה משימה. בשנת 2004 היא גם ניצחה באליפות העולם לריצת 24 שעות אז השיגה מרחק של יותר מ-237 קילומטרים בברנו שבצ'כיה. מספר שנים לאחר מכן, השיא הזה נשבר. מעריציה ביפן, אחת המדינות שבהן שמים לב יותר לרצי האולטרה, ממתינים כבר בקוצר רוח לאתגר הבא של הרצה המופלאה הזאת.

  • אולטרא מרתון בסהרה

    VIctah Sailer / photorun.net

סגור