חשבתם שהאתלטים הישראלים מקופחים?

| שתף |

דווקא בארצות הברית, עדיין המדינה מספר אחת באתלטיקה הקלה, אם אתה לא בטופ של הטופ העולמי – אתה לא ממש קיים. כמה מרוויחים האתלטים האמריקאים?

תאריך: 18/02/13, מאת: דני בורשבסקי

רבים הם המקרים שבהם אנחנו שומעים אתלטים ישראלים שמתלוננים על מחסור בכסף, ואין ספק שרובם מוצדקים. מצד שני, אם חשבתם שהשאיפות של האתלטים מתבססות על מה שקורה במדינה מתוקנת כמו ארצות הברית, אתם טועים בגדול. זה לא שהאמריקאים מזלזלים בספורט, אבל למרות שהאתלטיקה היא מלכת הספורט, היא מעולם לא הפכה לאחד מענפי הפורט הרווחיים בעולם. זה שיוסאין בולט מדורג רק במקום ה-63 ברשימת המרוויחים הגדולים בספורט של שנת 2013, וזה שהוא האתלט היחידי מבין 100 הראשונים ברשימה – אומר הכל. אז פעם בארבע שנים האתלטיקה מושכת את מירב תשומת הלב, אבל מה קורה בשאר 3 השנים ו-11 החודשים? מסתבר שלפחות אצל האמריקאים, לא יותר מדי (מבחינה כלכלית).

בארצות הברית נערך לאחרונה מחקר שבדק מהן האפשרויות הכלכליות של אתלטים אמריקאים. במחקר הזה נמצא ש-50 אחוזים מאתלטי הטופ 10 בארצות הברית מרוויחים פחות מ-15,000 אלף דולר לשנה מהספורט (כ-5,000 שקלים לחודש). אז נכון שכאן בארץ אנחנו יכולים רק לחלום על נתון כזה, אבל עדיין מדובר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המדינה שגורפת יותר מדליות מכל מדינה אחרת באתלטיקה קלה. מאחר ובארצות הברית לא נהוג לאפשר לגורמים ממשלתיים לתמוך בספורטאים, גם האתלטים צריכים להתבסס בעיקר על מקורות הכנסה מספונסרים, כאשר חברות ההנעלה הן נותנות החסות העיקריות.

כמובן שהחוקרים הפרידו בין האתלטים במקצועות השונים. האתלטים הניצבים בראש פירמידת המרוויחים הם הרצים למרחקים ארוכים, שפרט לאפשרויות גדולות יותר של חוזי פרסום, הם נהנים מהאפשרות להשתתף במירוצי כביש מחוץ לעונת התחרויות במסלול. עם זאת, נראה שהספורטאים האלה נמצאים במרדף אחרי הכסף עוד מתחילת הקריירה שלהם. במחקר מספרים שברגע שחברת הנעלה נותנת להם חסות, הם צריכים להוכיח את עצמם באותה שנה כי אחרת הם ייאבדו 25 אחוז מערך החוזה, וכך הלאה מדי שנה עד לסיומו. בנוסף, במקרים רבים האתלטים האלה חושבים יותר על רווחים כספיים במירוצי כביש מאשר על ריכוז במטרות שפעם נראו החשובות ביותר כמו משחקים אולימפיים ואליפויות עולם.

במקרה של רצי מירוצי הכביש, אפשר להבחין שגם האתלטים המדורגים בין המקומות 20 ל-50 בארצות הברית, מצליחים להגיע להכנסה של 5,000 עד 25,000 דולר לשנה מהספורט. לעומתם, הטבלה הופכת למצערת יותר כשבוחנים את הנתונים של אתלטי מקצועות הזריקה (ברזל, דיסקוס, כידון, פטיש) ואפילו של מקצועות הקפיצה (רוחק, גובה, מוט, משולשת). לפי המחקר, במקרה הזה גם אם אתלט ממוצע מהמקצועות האלו מדורג בין המקומות 10 ל-25 בעולם במקצוע שלו, זה יעזור לו להרוויח רק 10,000 עד 35,000 דולר לשנה. רק 30 אחוזים מהם נהנים מחוזי פרסום עם חברות הנעלה, רוב הספורטאים האלה מסתמכים על פרסים כספיים בתחרויות, ומן הסתם הם נאלצים להשלים הכנסות. אגב, ההלכים בארצות הברית לא זוכים אפילו לתקציב מינימלי.

כשבוחנים את הנושא הזה לעומק, מגלים שרוב האתלטים בארצות הברית, לא הספרינטרים הגדולים שאנחנו רואים בטלוויזיה אבל כן כאלה שהגיעו עד למשחקים האולימפיים, מתלוננים על מחסור בכסף לא פחות מהאתלטים הישראלים המובילים, שבמקרים רבים משתווים לרמתם של אותם אמריקאים שלא שייכים לטופ האמריקאי ולכן הם אלמוניים יחסית בארצם. מטיל הכידון האמריקאי סיירוס הוסטטלר, בעל שיא אישי של 83.16 מטרים (תוצאה שמקנה גמר בכל תחרות גדולה) מבינים שמדובר בעוד אתלט שלא זוכה לשום עזרה, כי את מי מעניינת הטלת כידון בארצות הברית? באתרו כותב הוסטטלר: "המאבק שלי הוא לא באצטדיון, אלא בתחום הפיננסי. בכל שנה אני מפסיד בתחרות הזאת. כשאני עושה חשבון כמה כסף הוצאתי על מאמנים, רופאים, ציוד ונסיעות אני מבין שזה ממש לא משתלם".


בשנת 2011, עוד לפני שהוסטטלר הפך למטיל כידון מהסגל האולימפי האמריקאי, הוא הרוויח פחות מ-2,500 דולר בשנה שלמה. כמו רבים אחרים, גם הוא נאלץ לחפש פרנסה אחרת. אז מה ההבדל בינו לבין אתלט ישראלי? במקרה שלו הוא הצליח להתפרנס לא רע ולנצל את השכלתו כמעצב גרפי של אתרי אינטרנט, כדי לעבוד באתר האינטרנט של התאחדות האתלטיקה האמריקאית. האם יש אתלט ישראלי שהיה יכול להתפרנס מעבודות מזדמנות במשרדי האיגוד בהדר יוסף? ספק. מה שכן, ידוע שאתלטים אמריקאים מהשורה השניה, כמו גם שחיינים שלא השיגו מדליית זהב אולימפית ("רק גמר" לצורך ההמחשה) חייבים בהשלמות הכנסה שונות. קחו לדוגמא את ניק סימונדס. מדובר ברץ 800 מטר נפלא, בעל יכולות של גמרים בכל תחרות אפשרית, שסיים חמישי בגמר האולימפי בלונדון 2012 בזמן של 1:42:95 דקה. סימונדס, שמכונה גם "בראד פיט של האתלטיקה", הציע בעונה שעברה את כתפו השמאלית כשטח פרסום שנועד לכתובות טוויטר של חברות שונות. שילמו לו על זה 11,000 דולר, אלא שבמשחקים האולימפיים הוא היה צריך לכסות את הקעקוע הזמני בפלסטר.

חשוב להדגיש, בכתבה הזאת אנחנו מתייחסים בעיקר למצוקתם של האתלטים האמריקאים, אלה שלא הגיעו לטופ של הטופ העולמי. באירופה המצב די שונה, למרות שבשנים האחרונות כבר יצא לנו להיתקל בקמפיין של הקופץ במוט הצרפתי רומיין מניל, שרץ ערום עם מוט ברחובות פריז כדי לחפש ספונסר. בבריטניה למשל, הממשלה תומכת בספורטאים ובעיקר באתלטים, ברוב מדינות אסיה המדינה היא זו שדואגת לרווחת הספורטאים, כל הספורטאים שמגיעים לרמה בינלאומית, ורובם ככולם הם ספורטאים בשכר, ופנסיונרים של הספורט בעתיד. בהרבה מדינות אחרות באירופה, נהוג להפוך ספורטאים מצטיינים לאנשי צבא, משטרה או אפילו מכבי אש, שמתוגמלים יפים מהארגונים אליהם הם משתייכים ונהנים מאפשרויות עיסוק רבות עם פרישתם מהספורט.

בישראל יש חמישה גורמים לפחות שיכולים לעזור בתקצוב האתלטים: ועד אולימפי, איגוד, אגודות, משרד ספורט ומועצה להסדר ההימורים, וזה עוד לפני ספונסרים שברוב המקרים עוזרים לאתלטים בארץ במתן ציוד. אז איפה נמצא כל הכסף שנציגי מלכת הספורט הישראלים, שכמה מהם בהחלט יכולים להגיע לטופ העולמי, אמורים לקבל? ולא רק הם, גם המאמנים שלהם? כרגע, זה לא ממש ברור, אבל על הנייר – נראה שדווקא כאן יש אפילו יותר אפשרויות מאשר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. חבל מאוד שהמצב הוא כזה, שכבר שנים שאף אחד לא יכול לנצל את זה.
 


זוהר זימרו, הישראלי הבכיר. מקופח? / צילום מערכת SPORTWEB

  • הוסטטלר

    Victah Sailer/photorun.net

סגור