לא תמיד הסוף טוב

| שתף |

לא תמיד הסוף טוב. לא תמיד הטובים מנצחים ובכלל לא תמיד יודעים מי הטובים – יודעים רק מי רץ הכי מהר מנקודה א' לנקודה ב'. הסיפור של סטפאני רוטשטיין.

תאריך: 07/02/12, מאת: ליאת גלר

לכל מדינה יש את הדרך שלה לבחור את הנבחרת האולימפית. בארה"ב עורכים מבחן – תחרות אחת שבה שלושת המנצחים בכל ענף באותו יום הם שירכיבו הנבחרת. יש בזה מימד של חוסר הגינות: זה שאתלט מסויים היה הטוב ביותר באותו יום, לא אומר שהוא באופן משמעותי האתלט הטוב ביותר שיכול היה להיבחר. זה דווקא מתאים למרתון. הרי יש בזה סוג של טירוף – אנחנו מתאמנים חודשים לקראת יום אחד, יום אחד בלבד, שבו כל עשרות ומאות השעות והקילומטרים שהשקענו צריכים לבוא לידי ביטוי. וזה לא משנה אם יום לפני שברת בטעות את האצבע הקטנה בכף הרגל כשפגעת במשקוף (פולה רדקליף), הובלת את הריצה ומעדת בגלל רצה אחרת שהפילה אותך (ליז ילינג) ובעצם, לא חסרים סיפורים.
לפעמים אפשר להתכונן ל 42.2 קילומטרים הללו במשך שנים.

ב - 2008 לורן פלשמן, שאז התמודדה עם עוד אחת מהפציעות הבלתי נגמרות שלה, נכנסה לחדר כושר ופגשה רצה פצועה אחרת, סטפאני רוטשטיין . אחרי כמה דקות שיחה רוטשטיין הכריזה שהיא תהיה בנבחרת המרתון האולימפית ב - 2012. ככה, פשוט קבעה עובדות בשטח. באותה תקופה לרוטשטיין היתה תוצאה של 2:40 במרתון, אבל היא גם היתה פצועה, מחוסרת ספונסרים, ללא ביטוח בריאות והתפרנסה מניקיון בתים. למרות כל זאת, היא החליטה וקבעה לעצמה את העובדה המאוד גרנדיוזית הזו.

אחרי שהצליחה להחלים מהפציעה, רוטשטיין גילתה שהיא סובלת מרגישות לגלוטן (מחלת צליאק). הרגישות הזו גרמה לכך שבמשך שנים היא קרסה במהלך מירוצים, התמוטטה תוך כדי אימונים והגיעה עד למצב שהתניידה על כסא גלגלים בגלל תשישות. יחד עם השינוי החד בתזונה, היא לקחה החלטה דרמטית למדי וב- 2010 עשתה שינוי קיצוני באימונים. היא עברה להתאמן בפלגסטף אריזונה, תחת המאמן גרג מקמילן (כן כן, ההוא מהמחשבון). ההחלטה והמעבר הוכיחו את עצמם: רוטשטיין שיפרה את שיאה ל 2:29 שע' והתכוננה למבחנים האולימפיים שנפלו, כמה מתאים, על יום הולדתה ה-28. אתרי ריצה שונים סימנו אותה בתור "הסוס השחור" שיכול להפתיע. לגבי שתיים מהרצות במבחנים – שאליין פלאנאגן ודזירה דבילה, לא היתה מחלוקת. שתיהן בשיא הקריירה ובשיא העוצמה. המקום השלישי נותר עם סימן שאלה די גדול. קארה גאוצ'ר לא הראתה סימני גדולה מאז שחזרה, דינה קסטור התקשתה מאז שחזרה לרוץ, מגדה בולט התמודדה עם פציעה, אמי הייסטינגס לא זרחה. הכל פתוח.

במירוץ עצמו רוטשטיין רצה בדיוק לפי התכנית ובחצי השני עקפה רצות רבות. בקילומטר ה 29 היא היתה על זמן של סיום במקום 7-8, אולי אפילו היתה מצליחה לגנוב עוד מקום או שניים. אבל במרתון, כמו במרתון, אין חוקים ושום דבר לא כתוב. רוטשטיין סיפרה שהרגישה כאב חד בירך, והכאב החמיר בצורה קיצונית עד ששלושה מיילים לסיום – כחמישה קילומטרים – היא פרשה.
"הספורט הזה יכול לשבור לך את הלב", אמר בן ברוס, ארוסה של רוטשטיין (שיתחרה בעצמו במבחנים האולימפיים במאי). רוטשטיין עצמה כתבה בחשבון הטוויטר שלה: "תודה על כל האהבה והתמיכה, יום שובר לב בשבילי. נשרתי במייל ה 23, לא בטוחה מה השתבש. מנסה להרים את עצמי בחזרה". שבועיים אחר כך: "המציאות צלצלה אלי היום ואמרה שהיא חוזרת. היתה מנוחה נחמדה במשך שבועיים". החיים ממשיכים, ובסופו של דבר גרג מקמילן סיכם בצורה הנכונה ביותר: "רצות מרתון מגיעות לשיא רק בשנות ה-30 לחייהן. סטפאני צריכה להסתכל לא רק על 2012, אלא גם על 2016 ו 2020".
הסוף הטוב, כפי הנראה, עוד מחכה להיכתב.

 

*רוטשטיין - בעלת השם היהודי (למי שתהה) היתה יכולה להיות יהודיה לו סבה היה ממשיך את המסורת וילדיו היו מתחתנים עם בני זוג יהודים. אולי אחרי שהיתה עושה עלייה, היתה יכולה להיות "משלנו")
 

  • סטפאני רוטשטיין

    Victor Sailer/PhotoRun.net

סגור