לעזוב הכל ולברוח להרים

| שתף |

"בשיחה עם המנהל שלי הודעתי לו שאני מתפטר, יצאתי למעלית והרמתי את הידיים כאילו ניצחתי את המנגנון, עליתי על הקטנוע, שמתי את הקסדה וצרחתי בתוך הקסדה שאני נוסע הביתה". נועם אבנון מספר כיצד עזב משרה בהייטק ונסע לנהל בקתת הרים לרוכבים ורצים בלב הרי הקרפטים.

תאריך: 27/01/11, מאת: נועם אבנון*

עברו שלושה שבועות מאז שהגעתי לפה. שינוי זה דבר לא פשוט ובכלל ככל שאנחנו מתבגרים למרות שאנחנו תמיד נשארים צעירים בנפש . לעזוב את הכל, את הפינה החמה, את המשכורת המפנקת וללכת להגשים חלום שתמיד אתה צופה מהצד ואומר "...יאללה אללה ...איך גם אני רוצה לעשות את זה" .
אז מה היה לי בישראל שנסעתי עד לפה ?
משכורת טובה של חמש ספרות,גרתי על הפארק בתל אביב, עושה הרבה ספורט ומשתתף בתחרויות, בסופי שבוע מדי פעם נסעתי למדבר עם תרמיל על הגב, היו לי ויש לי הרבה חברים ואם היה מתאפשר הייתי יוצא לאיזו גיחה ברגל בעולם.

אבל משהו היה חסר לי. העיסוק בהייטק לא תמיד עניין אותי ברגע שהעבודה החלה לחזור על עצמה ולהיות סזיפית. חוסר המגע עם אנשים. פשוט היה חסר משהו. הבנתי שצריך שינוי ובעיקר צריך לא לפחד לעשות אותו.

הכל החל לפני חמישה חודשים כאשר יורם חן, רוכב אופניים ומדריך אופניים בעולם שמכיר אותי סיפר לי על זוג ישראלים מקסים, רון וענת שבמו ידיהם הקימו במשך ארבע שנים בקתת הרים - "גסטהאוז" מקסים בהרי הקרפטים שנקרא "וילה ויטליס". יורם חן סיפר לי שהזוג מחפש מחליף או יותר נכון שותף שימשיך את היהלום שהם הקימו בעמל כפיהם.

היום בעידן האינטרנט התקשורת היא מהירה יותר, הכל זמין ואפשר לדבר עם כל אחד בלי בעיה וכך נוצר קשר מיידי עם רון שסיפר לי בקצרה על המקום, רון הוא איש מעשים ולא של דיבורים ואני "נדלקתי" על הרעיון.
באחד מימי השבוע ,עוד לפני הפקקים לתל אביב אני ואבא שלי ,עלינו על האוטו והדרמנו עד לצומת קסטינה, נכנסתי לארומה וראיתי בחור רזה שיושב ומחכה לנו . זה היה רון ,הוא הגיע לביקור בארץ וניצלנו את האפשרות להפגש פנים מול פנים, אין כמו המגע האנושי לבסוף. השיחה התנהלה די במהירות ורון סיפר לאבא שלי ולי על המקום והאפשרויות העסקיות. לי פחות היה חשוב כמה העסק יעשה אותי עשיר, אלא ראיתי במעבר סוג של שינוי וקפיצה למים אחרים.

בדרך חזרה עם אבא שלי, דיברנו על הנושא והחלטנו שצריך לנסוע למקום כי אי אפשר לקחת החלטה שכזאת בשלט רחוק. שוחחתי עם יורם שהציע לי להגיע מתי שיש קבוצת אופניים ואז לראות את המקום בפעולה מתי שיש קבוצות מאורגנות מהארץ ויש הרבה תנועה בוילה. לא להגיע שהגסטהאוז כמעט ריק.
עבר חודש מאז הפגישה עם רון ומצאתי באחד מסופי השבוע זמן להגיע למקום, לקחתי "יום מחלה" מהעבודה וטסתי עם אבא שלי לבוקרשט, שעתיים וחצי טיסה. השכרנו מראש רכב מהשדה ומיד עלינו עליו בנסיעה בדרך A60 שמטפסת מבוקרשט מעלה מעלה להרי הקרפטים, הדרך עולה ומתפתלת ,חוצה את ההרים כמו סכין, מימיננו ומשמאלנו רכסי הרים מרשימים.

הגענו לבקתה במזג אוויר קריר וקידם את פנינו בחור צעיר בשם מחאי שלקח את התיקים שלנו לחדר. בוילה היתה תנועה גדולה והיתה תחושה שלא עזבנו את הארץ, בכניסה היתה קבוצה גדולה של ישראלים תשושים אחרי יום רכיבה שסיימו לאכול את ארוחת הערב. היתה הרגשה נעימה וחמימה של בית בארץ רק שבחוץ היו הרי הקרפטים.

במשך הימים ששהינו במקום, ראינו את ההתנהלות של הוילה עם קבוצת האופניים שהגיעה: הגשת האוכל המעולה בערבים, הפריסות בשטח שהוכנו והדאגה לפרטים הקטנים לכל אורח ורוכב שהיה בקבוצה.
אחרי הביקור חזרתי לארץ בהירהורים וחששות אבל ידעתי שאת ההזדמנות הזאת אסור לפספס. יכולתי להשאר בעבודה החמימה אבל להצטער אחר כך שלא ניצלתי את ההזדמנות הזו.

ההחלטה על המעבר היתה בדיוק שהתחלתי עבודה חדשה באחת מחברות ההייטק בארץ והחלטתי להיות הוגן עם החברה ולהשאר בה עד בשלותו של הפרוייקט ,תוך כדי זה הכנתי את הקרקע לנסיעה.
בדצמבר ההכרה שאני נוסע הגיעה במהירות. את הדירה השכרתי לחבר, את הציוד נתנתי לחברים שנסעו לפטגוניה, בשיחה עם המנהל שלי הודעתי לו שאני מתפטר, יצאתי למעלית והרמתי את הידיים כאילו ניצחתי את המנגנון, עליתי על הקטנוע ,שמתי את הקסדה וצרחתי בתוך הקסדה שאני נוסע הביתה.

קניתי את הכרטיס טיסה ל - 28 בדצמבר ,יום שלישי שהיה סימבולי עבורי, אמצע השבוע - אני נוסע אבל משאיר קצוות לחזור חזרה תמיד לישראל. הגעתי לשדה התעופה ורון ואביב קיבלו את פני בשדה, חיבקתי אותם ועלינו בדרך שאני אכיר בזמן הקרוב הרבה מאוד .

בימים הראשונים בוילה התחלתי ללמוד את האיזור בריצה. הטמפרטורה מקפיאה, הנוף מרשים, עצי מחט, שלג מכל עבר,שקט ,אין קוי מתח גבוה, הטבע בהתגלמותו. השבילים רחבים ומפולסים, הידיים מאבדות תחושה למרות הכפפות מרוב קור והטייץ לא מספיק עבה לטמפרטורות האלו .
העליות ארוכות והקצב יורד לקצב של 7 ואפילו 7 וקצת ,המסיכת פנים מאוד עוזרת, הרגשתי כמו בצל, מוריד שכבה ומוסיף שכבה.

בימים שאין שלג ויש שמש , זה נראה שבחוץ נעים ונחמד ,אבל ביציאה החוצה מרגישים קור מקפיא בפנים אך עם לבוש נכון הכל מסתדר .
בימים האחרונים התחלתי לתכנן ולארגן מסלולי ריצה לקבוצות שיבואו ויהנו מהטבע המושלם פה. הסתכלתי על המפות והתחלתי לבדוק את המסלולים עם הג'יפ וברגל .
החלטנו על מיזם שנקרא "החופש לרוץ", מיזם של מסלולי ריצה משולטים במעלה ההר עם תחנות ריענון כמו בתחרויות ריצה שיכלול כיבוד בסוף הריצה. בשילוב עם אופני שטח נרכיב מסלולים שיגרמו לרץ ולרוכב חוויה מדהימה אך "יסחטו" ממנו את המירב.

בערבים יש הקרנות והרצאות בתחום הריצה והאופניים, בוילה מגישים ארוחות ערב וארוחות בוקר טובות שכל רץ או רוכב צריך בשביל יום הפעילות. בחצאי הימים הנוספים יש אפשרויות טיול שהטבע וההיסטוריה של רומניה מציעה. בקיץ צפויות להגיע הרבה משפחות ומוצ'ילרוס שיבואו לחרוש את השבילים ואני אשמח לשבת איתם על המפות ולהראות להם את השבילים הירוקים פה. אני כבר מתרגש לקראת העשיה הזאת.

 

וילה ויטליס בפייסבוק

* נועם אבנון - רץ מרתון, טריאתלט, רוכב שטח ומטפס הרים.

 

צילום תמונת שער: נועם אבנון

סגור