לקח אולימפי

| שתף |

מדינת ישראל בזמן המשחקים האולימפיים היא כמו אדם שהופך את החצר שלו למגרש גרוטאות, וכשבאורח נס צומחים בה כמה פרחים, הוא לא מפסיק להתלונן שהם לא יפים כמו הגינה המושקעת של השכן.

תאריך: 07/08/12, מאת: נחשון שוחט, מועדון ארוחת הבוקר

אחת לארבע שנים חוזרת על עצמה אותה הסצינה, צינית והזויה: מדינה שלמה, מונהגת על-ידי עדת עיתונאים ופרשנים מומחים (במרכאות או שלא במרכאות) עוקבת בנשימה עצורה אחר הופעתם של מקבץ ספורטאים עלומים, הנדרשים לשאת על כתפיהם את מלוא משאה של הגאווה הציונית. האם תהיה מדליה? האם יהיה שיא אישי? ומי יהיה הפשלונר התורן? למשך שבועיים נדמה הציבור לשוחר ענפי ספורט שעד לטקס הפתיחה לא התעניין בכלל בקיומם וכל בעל דעה אינו מהסס להפגין בקיאות (שלא לדבר על התנשאות) ולשפוט. וכדרכה מדינתו הקטנה והדיסוננס המאפיין אותה: מצד אחד מייחלת להצלחה ולתהילה, לאשליה רגעית שהנה שוב "אנחנו על המפה", מצד שני מייחלת לכשלון על מנת שתוכל לשוב לשמוח לאיד ולחטט בפצעיה.

ובתוך כל הלהג האינסופי, שתי הנקודות החשובות ביותר חומקות מן השיח. הראשונה, שבכל הקשור להשקעה בספורט בישראל, וגם בצפייה להישגים, הפכנו לגמרי את הסדר. אותה הטעות של קידוש "הקריטריון האולימפי" ופנטזיית המדליה ממוחזרת פעם אחר פעם וגורמת למערכות האחראיות על קידום הספורט בישראל פשוט לאבד את עצמן לדעת. ה"מדליה" (וה"פוטו-אופ" לעסקנים הנלווה אליה) היא האידיאל המקודם באופן נצחי על חשבון התשתית הספורטיבית הבסיסית שאיננה קשורה לאולימפיאדה. מדובר בבעיה מובהקת של חשיבה פופוליסטית לטווח קצר, בהנחת עבודה שכל פעם מחדש מתגלה כמופרכת, ובכל זאת איש אינו מתעורר ממנה.

הבעיה היא בעצם הגדרת המטרה הראשונית של "קריטריונים" או "מדליות" מבלי לטפח קודם כל את הבסיס. זהו שיבוש עקבי בחשיבה, בתכנון ובהקצאת המשאבים. בזמנו פורסם שההשקעה של תקציבי הוועד האולימפי בענפי הספורט השונים תתוכנן בהתאם ל"סיכוי להביא מדליה", או במילותיו של סמנכ"ל הוועד האולימפי בישראל: "ההשקעות של הועד האולימפי בענפים הם על בסיס הישגים מוכחים" – דוגמא צורמת במיוחד לעוות סדרי החשיבה. התוצאה של גישה זו היא שאין בארץ תשתית ספורטיבית מינימלית שמתוכה יכולה להיווצר מסורת של מצוינות בספורט (למעט אולי בענפים מאד ספציפיים, כמו שיט או ג'ודו, שבהם התפתחה מסורת מקומית). הכנסו לבית ספר תיכון בארה"ב - ההבדל מיד בולט לעין. מסלולי הריצה, מגרשי הטניס, בריכות השחיה, ומערך של תחרויות והזדמנויות מליגות בתי הספר ועד לאליפויות לאומיות. והעיקר, כל ילד בגיל 14 עם רמה מינמילית של כשרון משתתף באיזושהי נבחרת. מנסה, נהנה, טועם חיי ספורט מה הם, בדרך כלל לא יותר מזה. אבל כשהבסיס רחב, הכשרונות מתגלים וצפים למעלה. שם, ורק שם, מתחילים כל המייקל פלפסים והמיסי פרנקלינים. ובארץ? כשאין מתקני ספורט, כשאין אליפויות בתי ספר, כשנערים ונערות במיטב שנותיהם לא יודעים בכלל מהי ריצה, כשאחוז המשתתפים באתלטיקה קלה - "מלכת הספורט" והבסיס לשאר הענפים - שואף לאפס, אז בדפי התוצאות אפשר לראות שהרמה תקועה אי שם בשנות ה-70, ואנחנו מתקנאים באליפות בתי הספר של מדינת ניו ג'רסי, באיכות ובוודאי בעומק. אבל פעם בארבע שנים, מוכרים לנו שוב את חלום המדליה. נו, עשיתם פו?

הנקודה השניה נוגעת לספורטאים, שמשום מה אנחנו חושבים שהם חייבים לנו משהו מעבר למיטב מאמציהם, אפילו דין וחשבון. גם כאן התבלבלנו. כדאי שנבין, שכל הישג (ועצם ההגעה לאולימפיאדה בתנאי המוצא הקיימים בארץ היא כשלעצמה הישג עצום) הוא שרירותי מבחינה "לאומית" או מערכתית. הוא נובע משילוב נדיר בין כשרון, נחישות ונכונות להקרבה ועבודה קשה וגם מזל. מאחורי כל הצלחה כזו תגלו מפגש סינרגטי בין ספורטאי מוכשר למאמן שדרבן אותו לגלות את היכולות שלו ולטפח אותם עד הסוף, נגד כל הסיכויים. הממסד מצטרף תמיד באיחור, כשהוא מריח הצלחה קרבה, כשהעבודה החשובה כבר נעשתה.

ההתייחסות אל הספורטאים "שלנו" במשחקים האולימפיים כנושאי מטען לאומי היא לכן אבסורדית, במיוחד מצד התקשורת והציבור שבזמנים רגילים מגלים בהם עניין אפסי. מדינת ישראל היא בסיפור הזה כמו אדם שהופך את החצר שלו למגרש גרוטאות, וכשבאורח נס צומחים בחצר כמה פרחים, הוא מתלונן שהם לא יפים כמו הגינה המושקעת של השכן.
הלקח הראשון שיש להפיק מהתסריט שבאופן מתסכל חוזר על עצמו כל פעם מחדש הוא לקח שלימד פט טייסון, מאמן אתלטיקה אמריקאי אגדי שרכש את התהילה שלו לא במשחקים האולימפיים אלא מאימון בבית ספר תיכון במדינת אורגון במשך כמה עשורים: "העדיפות הראשונה היא להרוויח את התשוקה לריצה. לאהוב את הבוקר, לאהוב את השביל, לאהוב את הקצב על המסלול. ואם איזה ילד נהיה ממש טוב בזה, אז גם זה אחלה". זה הספורט כולו, ולמי שלא מבין את זה לא מגיע להצליח באולימפיאדה. וכדברי ג'ורג' סנטיאנה: "על מי שאינם לומדים מההיסטוריה, נגזר לשחזר אותה".


הערות הכותב:
1. הטור הזה נכתב בשבוע שעבר ונשלח למעריב. היום הודיעו שהחליטו לוותר עליו. (שינויים קלים מאד הוכנסו לפני פרסום).
2. היום ד"ר איציק בן מלך, מנהל המרכז למתודיקה וספורט במכון וינגייט, חזר בראיון לרון קופמן וצביקה שרף בצורה המפורשת ביותר על התיזה: ריצה זה נחמד להמונים שרוצים לרזות, אנחנו צריכים להשקיע במה שיש לנו יתרון יחסי (אם שמעתי נכון, אז הדוגמא שהוא נתן היתה סקי מים, או משהו כזה). עפר שלח ייצג את הצד השפוי של הדיון בכבוד – טען שאם אין פירמידה לא מעניין אותו השפיץ – אבל זה היה אבוד מראש.
 

הציטוטים במקור:


Number one is just to gain a passion for running. To love the morning, to love the trail, to love the pace on the track
And if some kid gets really good at it, that's cool too
. Pat Tyson

Those who cannot learn from history are destined to repeat it. George Santayana / The Life of Reason
 

  • לי קורזיץ, השייטת שלא הביאה מדליה, היום בלונדון

    צילום: מערכת SPORTWEB, לונדון 2012

סגור