לקראת מרתון ירושלים - "את היחידה אני נשבע!"

| שתף |

אגדה קצרה לרגל מרתון תל-אביב החולף ומרתון ירושלים הממשמש ובא...

תאריך: 10/03/15, מאת: שמרית גוטמן-עידן

מעשה שהיה כך היה;

ביבשת אחת רחוקה רחוקה גרה לה מלכה מיוחדת במינה, ישראלה שמה ולמלכה היו שתי בנות. נסיכות. הבכורה שמה ירושלים והצעירה – תל אביב.
ירושלים כבר משחר ילדותה נודעה בחוכמתה, רצינותה ויופייה הפנימי והחיצוני. יש שראו בה נערה סגורה ועקשנית ויש שראו בה כובד ראש ועומק רב אך כולם הסכימו על הדרה ואצילות נפשה.
אחותה הצעירה, תל-אביב, לעומתה, הייתה מאז ומעולם ה"ילדה הרעה" של הממלכה, קופצנית, רועשת, סוערת, גועשת. את יופייה לא ניתן היה לפספס, מה גם שהיא מעולם לא התביישה בו, להפך, מאז ומעולם הכירה בכוחה לפתות ולהפתיע. רעננותה וחיוניותה היוו מקור של משיכה לרבים, אך גם עילה לבוז וסלידה לאחרים.



המלכה האם עצמה, הכירה בשונותן של בנותיה ואהבה כל אחת על חוזקותיה וחולשותיה ואף נהנתה מתכונותיהן המשלימות ויכולתן לגור זו לצד זו.
מיותר לציין, שלא תמיד שררו שלום ושקט בבית. לא פעם הייתה זורקת ירושלים לאחותה הצעירה "ילדונת, אני מזכירה לך שאני הייתי כאן הרבה לפנייך אז תפסיקי להרעיש ולצלצל. לא ניתן למחוק את העבר. כבדי אותי ואת שנותיי".
הו אז, הייתה מחציפה הצעירה פניה כנגדה וזורקת לה בבוז: "So What, אז נולדת לפניי?? ת'קדמי. הקשיבי לקולות הכרך, להמון. אנשים רוצים לחיות פה, לפזז, לשמוח. אי אפשר רק להלל ולשמר את העבר. זה הזמן לנוע הלאה".

ככה עברו להן לילות כימים, שבועות ושנים. האחיות לעיתים היו רחוקות זו מזו ולעיתים קרובות יותר. כמו בכל משפחה. בשנים האחרונות נדמה היה ששתיהן קצת נרגעו. הגדולה, שהבינה שמעמדה אינו נתון בסכנה ההינה להיפתח אל העולם החדש. צעירים שבו להתקבץ אל פתחה ותחושה של התעוררות מחודשת ניכרה בה. הצעירה, אף היא, כמו התבגרה וראתה ששונותן היא יתרון ושלשתיהן מקום בממלכה והיא אינה צריכה לצעוק ולהבליט את חמוקיה בחוצות העיר (טוב, רק קצת, לפעמים).
או אז – הגיע יום בשורה. שתיהן החליטו שצריך שינוי. משהו צריך לזוז. מישהו צריך לזוז.
ולא , לא איזו תהלוכה גאה, דתית או מאהל שובתים. משהו שיסחף את ההמון. שימשוך קטנים וגם גדולים. פשוטי-עם, רמים ונישאים. משהו..משהו.. שיגרום לעם לרצות, לרזות, לעוף. משהו שיעצור לרגע את שאון תנועתן הבלתי פוסק.
משהו כמו, כמו, כמו מרתון!

"מרתון??" הביטו זו בזו שתיהן. "גם את חשבת על כך?" שאלו הן זו את זו בקול אחד. "אני הייתי קודם" צעקה הבכורה. "לא נכון, אני" ירתה הצעירה. "אני", "אני", "אני". צעקותיהן נישאו לכל עבר. ישראלה אימן שכבר לא יכלה לסבול את הרעש היסתה אותן בצעקה: "תרגיעו, בנות. יש הרבה רצים בים, ז'תומרת בממלכה", ראיתי בחניון הבימה וגם בזה של בנייני האומה לפחות 3 רכבים נטולי מדבקת 42.2. יש מקום לשתיכן. רוצו על זה".

השתיים שכבר שכחו שניתן לפתור בעיות בכזו קלות הסתכלו זו בזו באימה מהולה בהתרגשות.
מרתון. כן זה הולך לקרות. מרתון תל-אביב ומרתון ירושלים. תחושה של פרגון, אך גם קמצוץ של קנאה ותחרותיות היו שם בין שתיהן אך על סמך ניסיון העבר. הן ידעו שהאהבה תנצח.
יש שיאמרו שלא בטוח שזו אהבה ושמשפחה לא בוחרים, דם סמיך ממים וכו'...
אבל ישראלה, ממרום שנותיה וגילה הביטה בשתיהן בנחת וידעה בוודאות שלא משפחה ולא נעליים (אולי דווקא כן נעליים במקרה הזה) יש כאן איזה ספונסר שירוויח מכל העסק.

 

ירושלים - הנה אני בא
חוזר אליך - הנה אני בא
אל חומותיך - הנה אני בא
כי את היחידה אני נשבע

 

 



 

  • צילום: ליליאן ביטון

סגור