לרוץ אל ההרים כי הם שם - ראיון עם זיו צויגהפט

| שתף |

לאחר שסיים במקום ה-73 הכללי באחת מתחרויות האולטרה הקשות בעולם מספר זיו צויגהפט: "למדתי להכיר בכאב ולהסתדר איתו. הוא מדלג בין האברים בגוף ואין מה לעשות". על ההכנה, החויות מהמרוץ וגם מה הוא "מבשל" לנו בעתיד - בראיון הבא.

תאריך: 08/09/13, מאת: דפנה פרחי

בשבוע שעבר השלים זיו צויגהפט ריצה של 168 ק"מ בזמן של 28:23:00 שע' באחד ממרוצי האולטרה מרתון הקשים בעולם. אולטרה מרתון מון בלאן (UTMB) כולל מספר מקצים ברמות קושי שונות כאשר הארוך ביותר הינו מרוץ למרחק 168 ק"מ וכולל טיפוס מצטבר של 9500 מ' באלפים הצרפתים. לא רק שזהו מרוץ קשה וארוך, יש אליו קריטריון כניסה. "בגלל שזה מרוץ כל-כך נחשב, המארגנים היו חייבים למצוא דרך לסנן את האנשים משתי סיבות", מסביר צויגהפט, "האחת, כדי לנפות את כל האנשים שחושבים שהם מסוגלים לרוץ את המרוץ הזה אבל אין להם שמץ של נסיון, והסיבה השנייה היא שהמסלול יכול להכיל מספר מוגבל של 2300 רצים, אז בין כל האנשים בעלי הנסיון בריצות אולטרה, עדין צריך לסנן ואז נערכת הגרלה".

על השגת הקריטריון סיפר צויגהפט, שכל מרוץ אולטרה שמוכר על-ידי ה- UTMB יכול לתת נקודות. "הייתי צריך 7 נקודות, ובשנה-שנתיים אחרונות השתתפתי במרוצים כדי להשיג את הקריטריון. אחרי שהשגתי את הנקודות לא זכיתי בהגרלה". כן, זה נשמע כמו סיוט של כל רץ אולטרה. אחרי שהתחרה בכל ריצת אולטרה אפשרית בארץ וגם ניצח, בדרך סבל מכמה הפתעות כמו ביטול המקצים הארוכים ב"אולטרה גולן" בגלל הסופה, היה נדמה לו לרגע אחד שאולי הוא לא יזנק למון בלאן. צויגהפט לא ויתר.

"כתבתי למארגנים מכתב ובו כתבתי שאני לא בא להשתתף, אני בא להתחרות. צירפתי את כל התחרויות שעשיתי בשנתיים האחרונות והוכחתי שניצחתי ושאני מתחרה ראוי, וביקשתי שיכניסו אותי בכל זאת". סוף הסיפור כבר ידוע לכולם, המארגנים אכן הגמישו את הכללים ואפשרו לרץ האולטרה כנראה הבכיר ביותר היום שיש בישראל לזנק לתחרות. אבל הדרך למון בלאן לא נגמרה בזה.

צויגהפט, סטודנט בן 29 במכון ויצמן, משלב בין שתי עבודות עם התחביב שמצריך המון שעות ריצה. "ההכנה שלי לא היתה מושלמת, אבל בנסיבות הקיימות עשיתי את המרב. למדתי לראות מתי יש יותר מדי עומס מהעבודה ואולי עדיף לוותר על אימון או שניים, מאשר אחר-כך להפסיד שבוע שלם של אימונים". ולשאלה האם הנסיבות השפיעו על התוצאה שלו במרוץ הוא השיב: "ברור שיכולתי לעשות יותר טוב, אבל נתתי מה שהיה ולא ויתרתי בכלום. היום אני חושב שאני יודע מה הקשיים שלי היו ובהכנה הבאה אני אנסה יותר לעבוד על הנקודות האלה".

צויגהפט שיחזר את מהלך הריצה במון בלאן: "לפני המרוץ חששתי מהעליות, אבל אז גיליתי שזו לא הבעיה. יכולתי לרוץ עם הטופ 50 בעליות ולשמור איתם על קצב אבל דווקא בירידות איבדתי זמן. הירידות במשטחים המסולעים גבו מחיר יקר. בנקודת השלושים קילומטר היה לי ממש כואב לדרוך על הרגלים והמובילים ברחו לי. ה-30 קילומטרים הראשונים היו מאד קשים ואפילו חשבתי שאני לא אצליח לשרוד את המרוץ. מה גם, שהייתי חייב לפתוח מהר כדי לא להיתקע בתורים בעלייה, חשבתי שאולי ההתחלה המהירה גבתה מחיר".


The North Face UMTB / יח"צ RCSPR
 

מתוך המשבר הזה סיפר צויגהפט שהמטרה היתה "לשרוד את הלילה". הוא המשיך: "החלטתי שאת הלילה אני שורד ולא לוחץ יותר מדי, ודווקא בלילה הלך לי ממש טוב! הצלחתי לעקוף קרוב ל-100 מתחרים ומבחינה מנטלית זה אושש אותי. בנקודת ה-45 ק"מ לסיום שוב היה לי לא קל אבל אמרתי לעצמי: אני לא הולך לפרוש, לא מתכוון להפסיק, זה יהיה לא קל אבל זה חלק מהעניין".

צויגהפט, כרץ אולטרה מיומן, למד כיצד לתפעל את הראש ואת הגוף כאשר מגיעים הכאבים: "למדתי להכיר בכאב ולהסתדר איתו. הוא מדלג בין האברים בגוף ואין מה לעשות. מה שכן צריך לעשות זה לפקוח עיניים ולבדוק כל הזמן, למשל בכל התחנות במון בלאן נשקלתי כדי לבדוק מה מאזן הנוזלים. הייתי קשוב כל הזמן אם כן נתתי שתן או לא כדי למנוע נזקים לכליות וכדומה".

בסופו של דבר, נשאלת השאלה, מה מוביל בחור צעיר לרוץ כל-כך הרבה? "זה לא אני בחרתי את התחרות, התחרות בחרה אותי. חייתי בעבר בצרפת ואני מאד אוהב את הסביבה האלפינית. אני מקבל הרבה אנרגיה מהמצוקים המושלגים. זו גם התחרות הכי חשוב בעולם ורציתי לראות מה אני שווה בין רצי האולטרה הטובים בעולם. שעמדתי על קו הזינוק מימיני ומשמאלי עמדו אלופי עולם".

על מנת לשרוד תחרות אולטרה שנמשכת מעל 24 שעות, צריך צוות תומך, ולמזלו של צויגהפט היה לו גב כל המרוץ. "אי אפשר להגיע למרוץ כזה לבד, יש גב מאוחרי ואני לא יכול לאכזב אותם, אין לי פריווילגיה לוותר.  בחור מהמשפחה שלי שגרה בצרפת ליווה אותי לאורך המסלול וחיכה לי בתחנות. אלון גלעד שהתחרה במקצה הקצר יותר גם כן ליווה אותי. השנה אבא שלי לא הגיע, כי הוא בדרך כלל בא אבל לפגוש פנים מסבירות ומוכרות זה סופר חשוב, גם אם הם לא ממש יכולים לעזור לי".

על השאלה של "מה הסוד שלך", או יותר נכון "איך אתה מצליח לשלב בין כל הדברים" ענה צויגהפט: "אני חושב שמה שמהווה גורם מגביל אצל רצים זה דווקא מסה של שריר שלא מספיקה ולאו דווקא הקילומטראז'. אני מאד מאמין באימוני כוח ואני מבצע אימוני איכות לעצמי כשאני חוזר ממכון ויצמן. בדרך כלל בבקרים אני מאמן (קבוצת קובו2מקס) ועושה אימון קל. אני לא ישן המון, אבל הדבר הכי חשוב באימון זה לסיים אותו לא פצוע, ואם אין לי את הכלים בשביל זה אז אני לא יוצא".

לסיום, סיפר צויגהפט שהעיסוק בריצות ארוכות משלים את העבודה שלו במחקר: "אני מפעיל המון את הראש וזה קשה לא פחות מלרוץ מרתונים. ריצות האולטרה נותנות לי כלים להתמודד עם היומיום".

מה הלאה? "סובב מאונט פוג'י ביפן מאד מושך אותי, היפנים מרתקים אותי, אז הייתי שמח להשתתף במרוץ הזה, ואולי גם יום אחד לרוץ אולטרה בג'ונגלים, שקיים מרוץ כזה באי ליד מדגסקר".

    
צויגהפט בסיום עם דגל ישראל / The North Face UMTB / יח"צ RCSPR

 

  • The North Face UMTB / יח"צ RCSPR

סגור