לרוץ מחוץ לקופסא – 48 שעות של שיכרון חושים

| שתף |

"לפעמים צריך לשבור משהו; לשבור את הכלים, לשבור את השגרה, לשבור אפילו איזה רגל", אומרת שמרית, שדווקא בתקופה שבה בריצה לא הכל הולך, הדרימה למחנה אימונים כדי לסדר הכל.

תאריך: 09/11/14, מאת: שמרית גוטמן-עידן

האם לא קורה לכם אחת לזמן מה שאתם אומרים פשוט "די", "נמאס". נמאס לקום כל בוקר כמו כלב ב-5:00 לפנות בוקר. נמאס לרוץ באותם מסלולים, להזיע, להתנשף, לסבול וחוזר חלילה. וכל זה בשביל מה??? בשביל פ*&#$%ג תוצאה כזו או אחרת, בשביל מרוץ מ&^%$#ן. בשביל מה??!

המסלולים הקבועים שבעבר התפעמתם מיופיים כבר חדלו להלהיב, אימוני האיכות - מרגישים כקשים מנשוא, אתם חשים שאינכם מתקדמים ולא די בכך גם כבר לא נהנים לרוץ כמו בעבר.
ראשית, לא להיבהל, כל אלו מבשרים שאתם, איך לומר בלי שזה ישמע מעליב – אתם נורמליים!! (וכמאמר מיודענו מ. אריאל "זה לא נורמלי להיות נורמלי"...) ובכל זאת מה עושים עם הדבר הזה?

הרי ברור שפרישה היא בכלל לא אופציה. ריצה היא דרך חיים והיא בכלל בחרה בכם ולא אתם בה, אז איך מתמודדים עם המוות הזה שפשה בכם לפתע.
הנה לפניכם פתרון נחמד ויצירתי שישבור את חיי השגרה ואת שיגרת הריצה ויזרים דם חדש ואנרגיות חיוביות – מחנה אימונים במצפה רמון (או בכל "לוקיישן" אחר מנותק ומפעים).
הרעיון לכתבה זו, מבוסס, כבדרך כלל, על חוויותיה האישיות של הכותבת והוא לא מתיימר להיות תחליף להתייעצות מקצועית כזו או אחרת או כדורים ושיקויים למיניהם שאתם רגילים ליטול בעתות שכאלו. מעשה שהיה כך היה:

הי דרומה..

לפני זמן לא רב הוצע לי לחבור לקבוצת רצים מקצועית למחנה אימונים בין 48 שעות במצפה רמון. ההצעה המפתה הגיעה בשיאה של תקופת אימונים מפרכת ובחוויה האישית שלי, תקופה משמימה ולא מתגמלת. הרגשתי שאני עובדת קשה, אך לא ממש מתקדמת ומעבר לכך חשתי שאין בי את אותה ההתלהבות והתשוקה לריצה שליוותה אותי בעבר. עשיתי את הדברים כמו פועל נאמן וחרוץ, אך ללא שמץ של שאר-רוח.

מצפה רמון – או דברים שרואים משם לא רואים מכאן

לא יודעת מה אתכם, אבל לי, המדבר עושה את זה. לא, לא הייתי מוותרת על תענוגות המרכז בכזו קלות. אבל כשאני חושבת על שקט, שלווה, ניתוק. אני חושבת על מדבר. ואם כבר מדבר, אז "מצפה" היא יעד מועדף. המכתש על שלל צבעיו, ההרים המתנשאים סביב והזמן שכמו עמד מלכת ונוסך איזו תחושה של חזרה בזמן. עיר רפאים על ספו של מצוק ויעלים המתהלכות בה ועושות בה כרצונן, כאילו היו חתולות רחוב מקומיות.

48 שעות של שיכרון חושים – הצעה לתוכנית אימונים

יצאנו חבורה עליזה בצהרי שבת, הכבישים המהירים והעוקפים הביאו אותנו תוך שעתיים מהמרכז (אזור גוש דן) למצפה רמון כולל עצירה לקפה. התמקמנו לנו באכסניה נעימה ופשוטה בעיר ויצאנו לריצה קלה של לפני שקיעה על שפת המכתש.

הערב הראשון – 12 ק"מ קל מתחנת הדלק (מצפון למלון "בראשית") לכיוון מזרח על שפת המצוק.

ריצה קלה בדרך שטח מחורצת. בתחילת הדרך חולפים על פני "גן הפסלים" - פסלי אבן מרהיבים שפזורים לאורכו של הק"מ הראשון ונוסכים קסם נוסף על הנוף המרהיב ממילא. ממשיכים עם תוואי דרך די ברור (שביל שמתאים לתנועת רכבים מסוג 4*4) או באחד משבילי האופניים המסומנים. מסלול מקסים שמתאים לריצה קלה.

לאחר חזרה, מתיחות ומקלחות, שמנו פעמינו לארוחת ערב. התייעצות עם פקיד הקבלה באכסניה נתן פחות או פחות אופציה אחת רלוונטית – פאב "החבית" במרכז המסחרי. הציפיות לא היו גדולות. בנינו על בירה טובה וצ'יפס שמנוני, אך להפתעתנו גילנו מסעדה לא רעה בכלל שמציעה סוגי בשר שונים, פסטות סלטים טריים ויין מקומי משובח, ומעבר לכל אלו שירות אדיב ומקצועי.

יום שני
השכמנו קום לאימון "טמפו" של 12 ק"מ. יצאנו בנסיעה צפונה לכיוון צומת הרוחות (כביש 40)– נסיעה של 5 דקות הובילה אותנו לצומת ולתחילתו של כביש 171. זהו כביש שמוביל מערבה לכיוון בה"ד 1 ובהמשך חוצה את נחל ניצנה, בור "חמת" ונחל עקרב. מדובר בכביש לא מאד מפותל וגם לא ממש שטוח. התכנון היה לעשות 6 ק"מ הלוך ו- 6 ק"מ חזור. חימום קצר ויצאנו לדרך. 6 הק"מ הראשונים היו במגמת עלייה בתוספת רוח נגדית. דבר שגרם לנפילת רוח רגעית של הכותבת. הנופים והשקט המדברי הזכירו, שוב, שזמן הוא אולי כסף אך הרוח והנשמה לא פחות חשובים... 12 ק"מ חלפו להם ביעף בתחושת סיפוק והנאה.

ארוחת בוקר מנוחה קלה ו.. אימון כוח – כי אם כבר "מחנה אימונים" אז עד הסוף. באדיבותו של המאמן המופלא שלנו שדאג להביא עמו את כל מכשירי העינויים הנדרשים – רצועות, דלגיות ושאר ירקות ביצענו בחצר האכסניה אימון כוח של שעה. ואם כבר באנו ליהנות – ביקור קצר בסאונה להרפיית השרירים וניקוי הנקבוביות, שייק פירות מפנק (שוב באדיבותו של המאמן המדובר) ומנוחת צהריים קלה.

אחר הצהריים – 45 דקות נוספות של ריצת שחרור קלה-קלה במסלול של היום הראשון. ושוב מקלחות וארוחת ערב עתירת פחמימות ב"חבית".
לעת ערב, הופיעה באכסניה בה לנו להקה של חברי קהילת "הכושים העבריים" שמתגוררים בעיירה ואנחנו נרדמנו לצליליה בשעת ליל מוקדמת, מכינים את גופנו ונפשנו להשכמה המוקדמת והריצה המפרכת ביום המחרת.

בוקר היום השלישי – השכמנו קום – המטרה: ריצת נפח.
האמצעי – ריצה על כביש 171 (הכביש אותו "חנכנו" בריצת הטמפו). הפעם התכנון היה לרוץ 3 שעות ועשרים דקות בקצב קל. שעה וארבעים לכיוון אחד ושעה וארבעים דקות חזרה.
נשמע מאתגר? - אכן כך היה. מאתגר אך מרהיב. הריצה לאורכו של הכביש היא ריצה שכל כולה מדבר, ושקט, עליות, מורדות וחציית נחלים. את מספר כלי הרכב שחלפו על פנינו ניתן למנות על כף יד אחת. לעומת זאת, בערך בק"מ ה- 17 פגשנו בקבוצה של גמלים שליוותה אותנו במבטים משתוממים של פליאה ובדרכנו חזור לוותה אותנו בריצה קלה כברת דרך.
סיימנו את הריצה עייפים אך מרוצים. מקלחת, ארוחת בוקר וחזרה לשאון המרכז. 48 שעות של שיכרון חושים.

אפילוג

לפעמים צריך לשבור משהו; לשבור את הכלים, לשבור את השגרה, לשבור אפילו איזה רגל. רגע לעצור ולעשות דברים אחרת. לא בהכרח כי מה שעשינו עד כה לא היה נכון, או טוב, או בסדר. לא בגלל סיבה רציונלית כזו או אחרת. פשוט כי מרגישים שזה לא עובד יותר. לא עובד עלינו או לא מדויק לנו או פשוט כבר לא מתאים.
לעשות את אותו הדבר אבל אחרת. להפיח חיים בדבר קיים שנדמה כי כבר החל לדעוך.
צאו ליומיים של ריצה וכייף. קחו אתכם שותפים-חברים לתחביב. נצלו את הזמן לאימון, מנוחה טובה והטענת אנרגיות מחודשות. לא תאמינו איך תחזרו.
אור קורן וברק בעיניים.
וכל היתר? זמנים? תוצאות? יעדים?
לכל דבר עת, וחפץ לכל דבר.
ועכשיו, תנו לאור להתפזר סביב ולשמחה לבקוע ורוצו עם זה מעלה-הלאה.

 

 

 


 

סגור