לרוץ עם אלוף ישראל

| שתף |

"אני מרגיש כמו בסרט קולנוע, הסרט מתחיל ואני מתחנן שלא יגמר", קובי צבילה ו"הרצים החופשיים" בריצה משותפת עם מוגס טסמה, אלוף ישראל.

תאריך: 16/01/13

יום שלישי הגיע ואני מכין את הקבוצה לחצי מרתון ת"א, אימון הכנה ראשון ובתוכנית 15 ק"מ,והוריתי לחברי הקבוצה,לבצע ריצת טמפו ב-5 הקילומטרים האחרונים.
כולם הגיעו, והפעם אורח הכבוד היה מי אם לא, אלוף ישראל בריצת 10000 מוגס טסמה.

מתארגנים ויוצאים לדרך. אני והוא על פסי הרכבת. ק"מ ראשון כבר עובר, בערך 5 ד"ק לק"מ. איזה כיף איזה פאן. אני מסתכל עליו, כל כך קטן, הצעדים שלו קטנים ויפים, כמו צעדי איילה. מדהים איך הרגליים האלה רצות במהירות של מעל 21 קמ"ש למרחק של 10 ק"מ,לא יאומן ואפילו הזוי.

אני מתחיל ושואל שאלות ולא מפסיק לרגע, והוא צנוע, עניו וביישן. אני מרגיש באופוריה, אין דברים כאלה!
אנחנו בק"מ 5, מדברים וצוחקים, אני מציץ בשעון,"ככה בקטנה" 4:15 לק"מ, הוא מסתכל אלי ושואל: "זה בסדר,נוח לך?" אני בולע רוק,"ברור, ברור הכל בסדר".

הוא מספר על העלייה שלו, על הקליטה בארץ, לא יאומן. הוא התחיל לרוץ מסודר רק אחרי שעלה לארץ ותוך 4 חודשים הוא כבר רץ 31 דקות לק"מ,לחלוטין יוצא דופן.
הוא שואל עלי, ואני מספר לו על הריצות בפארק, ועל הריצות ליד הים, הוא מסתכל ואומר: "וואו הגענו לים". כן הים קרוב מאוד,י מינה זה הרצליה פיתוח ושמאלה זה ליפו,ז ה המסלול שאנחנו הכי אוהבים, אין כמו ריח הים.


רצים בפארק / צילום: עומר מנוס - צלם הבית


אנחנו מסתובבים ומתחילים לחזור, רואים את כל החברים שמגיעים ממול, והוא כזה חמוד, צועק לכולם "כל הכבוד,כל הכבוד" ומוחה להם כף. ברור שזה דירבן את כולם והקפיץ את רמת המוטיבציה.
אני מסתכל על השעון, 10 ק"מ. אנחנו פוגשים את אלי ווקנין (אחד המתאמנים שלי שאיחר), הוא מסתובב אלינו ומצטרף לריצה. הקצבים גוברים,אנחנו על 3:50-3:45,אלי קצת מתעייף ומוגס מקסים כהרגלו,"בוא, בוא לידינו", הוא אומר בזמן שאנחנו מתנשפים והוא עדיין מטייל. לך תבין!

הרכבת דוהרת. מוגס מחזיק אותי לידו ומסמן לי,עוד 3, אני מציץ בשעון אנחנו על 3:30,וזו הפעם הראשונות בחיי שאני אומר בליבי,"רק שלא יגמר".
בראשי אני חושב על כל מה שסיפר לי מוגס בדרך, העלייה לארץ, הקליטה, השפה הקשה,האימונים, הצבא,לא פשוט. להוריד בפני האנשים הצנועים האלה את הכובע.
מה? אנחנו כבר באצטדיון, תיכף זה נגמר. די,למה?

אני עוצר את השעון, מקבל ממנו חיבוק חם, הוא מפרגן לי (אני מסמיק), כולי מתנשף, מסתכל ורואה שרצנו את ה- 5 ק"מ האחרונים ב- 18:50 דק'. אני מתקשה עדיין להסדיר נשימה, מסתכל עליו,הוא אפילו לא הזיע, אפילו לא התנשפות קלילה.
חברים מתחילים להגיע והוא מעודד ומוחא להם כף, אני חושב לעצמי,זהו נגמר הסרט, וואו איזה סרט!

  • מוגס טסמה וקובי צבילה לפני האימון

    צילום: עומר מנוס, צלם הבית

סגור