מה עושים כשמגיעים לפסגה?

| שתף |

המתיקות שבשכחה או, על ההגעה לאולימפוס והקושי לרדת ממנו...

תאריך: 11/02/15, מאת: שמרית גוטמן עידן

בשנים האחרונות אני נתקלת בסיפור שחוזר על עצמו בורסיות שונות; רצים (או ספורטאים מענפים תחרותיים אחרים) אשר חותרים ועמלים במשך תקופה ארוכה לעבר מטרה מסוימת. אולם, לאחר ההגעה להישג, לעיתים אף מעבר לכל הציפיות, חוסר יכולת/רצון לשוב ולעסוק בריצה. "המחלה מוגרה אך החולה מת"..

לעיתים מדובר ברצים שעוסקים בריצה מגיל מאד צעיר ובאמתחתם רשימה של שיאים ברמה ארצית ובינלאומית ולעתים מדובר ברצים "חדשים" אשר הציבו לעצמם יעד משמעותי והצליחו להגשימו.

 ממה נובע הקושי ?

# תחושת ריקנות – היטיבה לתאר זאת חברה קרובה: "אוקיי, יופי, קבעתי X זמן בריצת המרתון. מעולה. ומה מחר? לאן זה מביא אותי?" תחושת ההישג היא רגעית וההישג האישי של מרביתנו, כנראה לא יכנס לספרי ההיסטוריה...

# פציעה או פגיעה פיזית – פגיעה פיזית או מחלה שמונעת מהרץ להתאמן במשך תקופה. כאן ניתן גם למצוא את אלו שמסתגלים ל"מצב החדש". הקימה המאוחרת בבוקר. הזמן שהתפנה עקב הויתור על האימונים ותחושת העייפות הכללית שעולה רק בעת מחשבה על חזרה לשגרת אימונים תובענית.

# הפחד לאכזב/להתאכזב – המחשבה ש"הצלחנו להגיע לפסגה ומכאן אפשר רק לרדת". תפיסת הריצה ושיגרת האימונים כגרף ליניארי שבו אנו אך ורק מטפסים ועולים והחשש מפני גלים, עליות ומורדות לאורך הדרך.

# עייפות החומר – הוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולים, עבדנו קשה, שילמנו לעיתים מחיר כבד במישורים אחרים בחיים. עייפנו מהאימונים האינטנסיביים, מהתובענות, השגרה הלוחצת (האישה הלוחצת/ הטייצ הלוחץ/ הסופ"שים הלחוצים. וכו')

# צורך בריגושים ואתגרים חדשים – נמאס לנו לרוץ. אנחנו מרגישים שמיצינו, שאנחנו צריכים גיוון, שינוי. משהו אחר. נאמר, אולי, איירונמן.


הבא בתור הוא סוס

טוב, אל תתפסו אותי במילה. הבא בתור הוא כנראה, שוב, ביבי (ומשאירה לכם לבחור את הדימוי החייתי עבורו).
בכל אופן מה סוס? ואיך זה בכלל קשור לעניין?
טוב גם אני לא ממש יודעת אבל נשמעה לי כותרת טובה ואטרקטיבית. אבל אם כבר סוסים; סוסים, לפחות זה הדימוי שלהם, רצים. רצים. רצים. לא תעצור אותם - ימשיכו. כמו חמורים.
אבל אנחנו. אנחנו – לא! לא דובים ולא סוסים. הראש והלב לא מפסיקים לעבוד ולקדוח. יש לנו מטרות, יעדים, תשומות, תפוקות. לא סתם רצים ומסתערים.
ובכל זאת, אם אתם שואלים אותי (שועלת ריצות ותיקה, תודה ששאלתם), לפעמים צריך, כדאי, להיות סוס. כלומר לקום בבוקר, ללבוש את הטייצ ופשוט לצאת לרוץ. אפילו שלא ממש מתחשק וזה נראה תפל וחסר משמעות. כמו בני ישראל במדבר "נעשה ונשמע". לרוץ, בלי להבין למה אנחנו עושים את זה ובשביל מה. אלא מתוך איזו וודאות עמומה שהדבר הזה יוביל לטוב. כמו שבעבר הוא הוביל לשם. לתת אמון. לסמוך על מי שהיה אתנו שם (מאמנים, חברים, משפחה). לדעת שזה בסדר לפעמים להיות סוס. סוס עייף, עצבני, בועט אבל אחד כזה שממשיך לרוץ. לא מוותר.
כי אין, פשוט אין לנו אופציה אחרת.

 


 

  • Blazej Lyjak

סגור